שואלת יוליה את רומיאו, ובמונחים בלשניים היא אומרת שמה שחשוב אינו המסמן אלא המסומן; גם אם שם משפחתו הוא מונטגיו, כשם אויבי משפחתה של יוליה, יישאר רומיאו בעיניה תמיד אותו נער מקסים ומאוהב.
"החברה המזרחית" שינתה את שמה ל"אגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם" אולם העיקר אינו השם אלא התוכן. השאלה האמיתית איננה אם אנחנו מכנים את עצמנו "מזרחנים" או משהו אחר, אלא מה אנחנו עושים וכיצד אנחנו פועלים. כפי שאטען בשורות הבאות, יש לדעתי מקום חשוב לסוג החוקרים המשלבים תובנות ממספר דיסציפלינות יחד עם הכרת שפות מסוימות ומיישמים את המכלול לחקר אזורנו במתכונת משופרת אמנם, אך כזו שיש בה דמיון למזרחנות הקלאסית.
אדוארד סעיד פירסם את ספרו בשנת 1978, לפני שלושים שנה. הספר התקבל בהתלהבות רבה בחוגים אקדמיים, וביניהם אלה העוסקים בחקר המזרח התיכון והאסלאם. בעקבותיו איבדו חוקרי המזרח התיכון הוותיקים, שברנרד לואיס היה מייצגם העיקרי, את עמדת הבכורה שלהם באקדמיה האמריקאית והפכו לקבוצה מתגוננת. לואיס איננו מגיע יותר לועידות MESA, וכך נוהגים גם מרבית החוקרים הממשיכים לדבוק בגישתו. לכאורה העמדה הביקורתית ניצחה, אולם אני סבור שעברנו כבר את שיאה של השליטה הסעידיאנית והגענו לשלב שבו הגיע הזמן להחליף הן את העמדה המזרחנית הקלאסית והן את העמדה הביקורתית בגישות אחרות.
על אף הפגמים הרבים בספרו, בראיה ארוכת-טווח ביקורתו של סעיד על המזרחנות הקלאסית הועילה לחקר המזרח-התיכון. ודאי יטענו כלפי שאני אופטימי מדי, אבל אני סבור שקשה למצוא היום, אפילו בחוגים הנחשבים מעוזי המזרחנות הקלאסית כמו פרינסטון או בר-אילן, תלמידים שאינם מודעים לביקורת ואינם מבינים שעליהם להיזהר מהכללות מהותניות על האסלאם והמזרח. קשה למצוא חוקרים הממשיכים להסביר תופעות מודרניות כהתגלמות של טקסטים ימי-ביניימיים (אם כי בישראל התופעה עדיין רווחת פה ושם). למרבית החוקרים היום ברור שאי אפשר להסביר את התבססותה של אל-קאעדה באמצעות פרשנותו של אבן תימיה לטקסט הקוראני, ושגם את הנטיה המודרנית לשוב ולכסות את ראשן ופניהן של נשים אי אפשר לתלות בצורה שטחית בתפיסות המסורתיות של החברה. אנחנו יודעים היטב שאין דיסציפלינה ששמה "מזרחנות" ושכל חוקר אמור לצאת מנקודת משען דיסציפלינרית ברורה, היסטורית, סוציולוגית או אנתרופולוגית.
אבל כאן, בנוקשותן של מסגרות דיסציפלינריות, נעוץ גם שורש הבעיה. תפיסת העולם הליברלית שמרביתנו מעוניינים להיות חלק ממנה מצויה במאבק מר נגד תפיסת עולם אחרת, מודרנית לא פחות, ששורשיה ומרכזיה במזרח התיכון. בין אם אנו מגלים אמפתיה למניעיה ובין אם לאו, הדוגלים בתפיסת עולם זו בוחרים להציג את האידיאולוגיה המודרנית שלהם ואת ערכיהם כערכים אסלאמיים מסורתיים הנטועים בהיסטוריה ובדת. גם את המאבק הנוכחי היא מתארת כהמשך ישיר של מאבק היסטורי מימי הנביא. כדי להבין את התופעה לעומקה, כדי לנסות ולהתמודד עם האתגר שהיא מעמידה בפנינו לא מספיק להיות היסטוריונית, סוציולוגית או חוקרת דתות אלא יש מקום לשלב את כל הדיסציפלינות הללו במסגרת לימוד של אזור או קבוצה אנושית. אינני טוען שאין מקום לאנשים המגדירים עצמם כאנתרופולוגים או כלכלנים מובהקים העוסקים בחקר המזרח התיכון כשם שאחרים עוסקים בחקר דרום אמריקה או אוסטרליה. אם אדחק לפינה ודאי אעדיף להגדיר את עצמי כהיסטוריון של המזרח-התיכון, אולם היום, יותר מאי-פעם בעבר, אנו זקוקים להבנה רב-תחומית ורב-ממדית של האזור, ולהבנה רב-תחומית זאת אפשר לקרוא בכל שם שנבחר בו, אך יש בה דמיון רב לדרך המחקרית שבה נקטו הטובים שבחוקרי המזרח-התיכון הקלאסיים.
אמנם קשה יהיה לשקם את מעמדה של התגית "מזרחנים". באנגלית איש כבר לא יהין לקרוא לעצמו orientalist וטוב שכך, אולם בכל שם שנבחר המשמעות תהיה גלגול מודרני ומשופר של המזרחנות הקלאסית המשלבת ידע בשפות, בדת, בהיסטוריה ובמדעי החברה. באמירה השגורה בפי האמריקאים, אם זה הולך כברווז, מעופף כברווז ומגעגע כברווז, זה כנראה מזרחן.
ויש כאן עניין נוסף. בשנות החמישים, כדי להתגבר על בעיות בהבנת ברית המועצות ומזרח אסיה, וכדי לשכלל את תובנותיהם הפונקציונליסטיות של מדעי החברה, פותחו בארצות הברית הלימודים האזוריים (area studies) ובכללם לימודי המזרח התיכון, אשר זכו מאז לקיתונות של ביקורת ובמקומות רבים נמחקו ממערכת הלימודים. אולם כיום יש קולות הקוראים להשיבם, ולאו דווקא מסיבות הקשורות ל"צרכי המערכת" האקדמית, המדינית או הביטחונית.
כפי שציין טימותי מיטשל במאמר שפורסם לאחרונה, ייתכן שהגיע הזמן להחיות את רעיון הלימודים האזוריים בכלל ואת לימודי המזרח-התיכון בפרט, דווקא כנקודת משען שממנה אפשר לבחון מחדש את הנחות היסוד של מדעי החברה ואת ההטיה האירופו-צנטרית שלהם.[1] כך למשל עשו חוקרים של הודו שהתמקדו במבט על תת-היבשת ההודית כדי להעמיד את המבט האירופאי במבחן (ראו צ'קרברתי, Provincializing Europe)[2]. אחת המשימות שמציע מיטשל למזרחנים החדשים (כמובן מבלי לקרוא להם כך) היא להציב אתגר – דווקא דרך ההתמקדות באזור ולא בדיסציפלינות השונות – לתשתיתם המדעית כביכול של מדעי החברה ולהראות באמצעות חקר המזרח התיכון כיצד כל אותם מבנים תיאורטיים משוכללים שבנו הסוציולוגיה, הכלכלה, או הפסיכולוגיה המודרניות נשענות על הנחות יסוד מצומצמות ופרובינציאליות אירופיות במקורן.
שתי המשימות המחקריות החשובות הללו – הבנת התופעה הג'האדית-תכפירית על כל מורכבותה, והצורך למצוא נקודת משען חיצונית כדי לבחון מחדש את הנחות היסוד של מדעי החברה – מצדיקות בהחלט את הצורך לקיים ולעודד את סוג המחקר הרב-תחומי שאנו קוראים לו לימודי המזרח התיכון. כשאנו מצוידים בתובנות שהעניק לנו סעיד ונשענים על הישגיו הקודמים של המקצוע הרב-תחומי שלנו נוכל לעצב מחדש את פני המחקר.
[1] Timothy Mitchell, "The Middle East in the Past and Future of Social Science" UCIAS Edited Volume 3: The Politics of Knowledge, Area Studies and the Disciplines (2003), 1-33.
[2] Dipesh Chakrabarty, Provinicalizing Europe: Postcolonial Thought and Historical Difference (Princeton, 2000).