בכנס האחרון של האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם העלה פרופ' אהוד טולידאנו, את השאלה "האם יש מזרחנות ישראלית?", ואם כן – מה טיבה של "מזרחנות" זו.[1] בכוונתי לטעון כי המושג "מזרחנות" הגיע לסוף דרכו וכי בישראל של היום לא ניתן להיות כלל "מזרחן". הישראלי החוקר את אזור המזרח התיכון צריך להיצמד לדיסציפלינה המדעית שבה הוא חבר – היסטוריה, מדע המדינה, אנתרופולוגיה, גיאוגרפיה, ספרות וכו'.
דברי ימיה של "המזרחנות" כמושג בעל משמעויות החורגות מהתחום המחקרי-אקדמי הטהור, קצרים בהרבה מדברי ימי חקר המזרח, וראשיתם עם פרסום ספרו של אדוארד סעיד "אוריינטליזם" בשנת 1978.[2] אחת התימות המעניינות והחשובות בספרו של סעיד היא ההבחנה כי ה"מזרחנות" שימשה כמכשיר, אשר הגדיר עבור בני המערב את גבולות הזהות בין אירופה וצפון אמריקה, לבין אזורי המזרח התיכון וצפון אפריקה. הגישה ה"מזרחנית" סיפקה לבני המערב גוף ידע לגיטימי שכלל גם סימון של תכונות האופייניות לאנשי המערב מזה, ולאנשי המזרח מזה. המערב נתפס בעיני אנשיו כרציונאלי, מחושב, מודרני ומתקדם, ודמותו עוצבה על-ידי דימויים גבריים. לעומתו נתפס בן-המזרח כסנטימנטאלי, רומנטי, מסורתי ומפגר. ה"מזרחנות" על-פי סעיד, עזרה לבני אירופה למצוא מעין אחר אולטימטיבי שמסמל את ההפך מכל מה שהוא "אנחנו". להבחנות אלה מעולם לא היה תוקף מדעי, אולם מקומן בהגדרת הזהות של בני המערב היה גדול. כיום גם ערך זה הולך ונעלם בשל השינויים הגדולים שעובר העולם בעשרות השנים האחרונות, שינויים הנובעים מתהליכי הגלובליזציה.
גלי ההגירה מן העולם השלישי אל העולם הראשון טשטשו את ההבחנות המסורתיות בין "מזרח" ל-"מערב" ביצרם קהילות גדולות של אנשים "מזרחיים" בתוך ארצות המערב, קהילות המשנות את פניהן ואת תרבותן של ארצות אלה.[3] קהילות אלה הן היום מבוססות דיין כדי לשמש נושא למחקר מדעי. נניח למשל, שחוקר כלשהו מחליט לחקור את תולדותיה של קהילת המהגרים הצפון-אפריקאים בפריס ופרבריה. על-מנת להכיר את תרבותם ועולמם הרוחני של מהגרים אלה יצטרך אותו חוקר ללמוד ערבית, לימודי אסלאם ואת ההיסטוריה והתרבות של צפון אפריקה. כדי להכיר את הווייתם הנוכחית של מושאי מחקרו יהיה על אותו חוקר להכיר (לפחות ברמת מושגי היסוד) את ההיסטוריה של צרפת ואת המילון הפוליטי שלה, ומן הסתם יצטרך לשלוט בשפה הצרפתית. האם ייקרא אותו חוקר "מזרחן"? לכאורה התשובה היא חיובית, שהרי את רוב השכלתו הוא יקנה במחלקה אוניברסיטאית שעניינה לימודי האוריינט. אולם, בסופו של דבר הוא יעסוק בקהילה אנושית החיה את חייה בפריס – לב לבו של האוקסידנט. מצד שני, תרבות הצריכה העולמית, אמצעי התקשורת ומכשיריה של מהפכת המידע חודרים במהירות גדולה אל העולם הערבי והאסלאמי, ומקנים לו מאפיינים הנחשבים "מערביים". בהתאם לכך הופכות ההגדרות הישנות של "מזרח" ו"מערב" לבעייתיות ומאבדות את יכולתן להגדיר זהויות ולסמן קווי תיחום.
האילוסטרציה שלעיל היא דוגמה אחת כיצד תהליכי הגלובליזציה משפיעים השפעה עמוקה על תחום עיסוקינו. המונח "המזרח התיכון" הוא תולדה של ההתפשטות האירופית מזרחה בכלל, ושל האימפריאליזם הבריטי בפרט. כלל לא בטוח שנכון לנו להתייחס לאזורנו כאל חלק מן "המזרח" רק משום העובדה שאנו שוכנים ממזרח לאירופה. ההשקפה האירופו-צנטרית כבר מזמן הפכה לבלתי מקובלת לחלוטין במחקר, ונשארו לה שרידים רק בודדים. כך למשל הכינוי "היסטוריה כללית" בה מתכנות מחלקות שעניינן היסטוריה אירופית; כאילו תולדותיה של אירופה הן המקרה הכלל-אנושי, וכל שאר חלקי העולם מהווים מקרים פרטיים, הנמדדים כל הזמן ביחס למרכז האירופי. אכן, יבשת אירופה נהנית מעליונות תרבותית, מדעית, כלכלית וטכנולוגית במשך שלוש המאות האחרונות, ובמידה רבה היא הובילה בזמן זה את ההתפתחויות האנושיות, אך בוודאי שאין בכך להצדיק גישה המחייבת עליונות של "בן המערב" על "בן המזרח". כיום חווה העולם את עלייתן של סין והודו כמעצמות עולמיות מן הדרגה הראשונה, ורבים סבורים כי המאה הקרובה תהיה "המאה הסינית", או "המאה ההודית". קל לראות כי אם נאמץ לרגע את נקודת המבט הסינית-הודית נגלה שאנחנו כלל לא נמצאים במזרח התיכון, אלא במערב אסיה.
העיסוק במקומה של המזרחנות לאור השינויים הכלל-עולמיים הוא נעים ונוח, ולעתים אפילו משעשע, אך לא ניתן להתעלם מן המימד הישראלי של שאלת המזרחנות, מימד שהוא בעל גוון פוליטי ברור. המימד הישראלי נוגע בעיקר לשאלת "השימושיות"[4] של מקצוע לימודי המזרח התיכון לחברה הישראלית, ובמלים אחרות: התביעה שחוקרי העולם הערבי ירימו את תרומתם להגנת המולדת בסכסוך הבלתי נגמר שבינינו לבין שכנינו. תביעה זו מתבטאת בביקוש ל"מזרחנים" בשורות הצבא, משרד החוץ וארגוני המודיעין, אך גם בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. דומה שבשנים האחרונות גדול הביקוש למידע "מזרחני" על היצע החוקרים המוכנים לנדב מידע זה, ולכן נכנסים לתחום גם אנשים שאינם בעלי השכלה פורמאלית נאותה בתחום.[5]
הרצון של חברה בסכסוך מתמיד לרכוש ידע על שכניה, בבחינת "דע את האויב", הוא סביר ומובן, אלמלא עמדת העליונות וההתנשאות המובנות ביחס ה"מזרחני" אל המזרח. ה"מזרחן" הוא לעולם מלומד צונן וקר מזג שמשקיף באובייקטיביות מרוחקת על אותם אנשים משונים ומופלאים "שם" במזרח, במבט שיש בו תערובת של משיכה ודחייה כאחד. לנו בישראל אין אפשרות לנקוט בעמדה זו. אנו יושבים במזרח ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו. העמדה ה"מזרחנית" היתה אפשרית עבור דור המייסדים של לימודי המזרח התיכון בישראל, שהיו בניה של אירופה, ומרכזיותה לא היתה צריכה הוכחה. עמדה זו היתה גם אפשרית עבור הדור השני של חוקרי המזרח-התיכון, תלמידיהם של בני הדור הראשון. עבור בני הדור השלישי של חקר המזרח-התיכון בישראל, האזור שאנו חיים בו כבר אינו מקום מרוחק וקסום, אלא הבית. ארבעים שנים של חיים ביחד ולצד הפלסטינים בשטחים, יחד עם 30 שנים של יחסי שלום עם מצרים וירדן קירבו את הישראלים לתוך האזור, ומאפשרים לישראלי בן זמננו לחוות את תרבות השכנים על כל היבטיה.
ישראלי שנולד בארץ, גדל והתחנך בה וקנה את השכלתו אצל מלומדים שאף הם ילידי הארץ אינו יכול להסתכל על האזור מתוך עמדה של ריחוק, אלא הוא חייב להסתכל על עצמו כחלק מן ההתרחשות האזורית. מלומד ערבי, תורכי או פרסי ששדה מחקרו נמצא במזרח התיכון לעולם לא יכנה את עצמו "מזרחן" פשוט משום שהדבר בלתי אפשרי עבורו. ולא בכדי למילה הערבית מסתשרק (مستشرق) יש קונוטציה שלילית בשפה.
חרף כל זאת בישראל המושג "מזרחנות" הוא עדיין המושג הנפוץ לתיאור לימודי המזרח התיכון. הסיבה לכך היא שישראלים רבים אינם מרגישים עצמם חלק אינטגראלי מהאזור בו הם חיים.[6] רבים בתוכנו עדיין חולמים, כמו תיאודור הרצל בשעתו, על מושבה מרכז-אירופית זעיר-בורגנית שאך במקרה ממוקמת בלבנט.[7] חזון-בלהות זה זכה לפני מספר שנים לעדכון בצורת דימויה של ישראל כ"וילה בג'ונגל". תפקידו של ה"מזרחן" במודל ה"וילה בג'ונגל" הוא לעמוד על החומה ולצפות תמיד את מעשיהם של פראי הג'ונגל המאיימים תמידית על שלומם של יושבי הווילה. משום שהמזרחנות היא למעשה כלי להגדרת זהויות, היא מאפשרת לנו לדמיין את עצמנו כחלק מן העולם "המערבי, הדמוקרטי והנאור", הניצב בעימות מתמיד ובלתי ניתן לפתרון מול העולם "המזרחי, האסלאמי והחשוך" ובכך היא מבצרת ומצדיקה את הקפתה של ישראל בחומות בידוד ובידול מסביבתה המיידית. מעבר לחוסר התבונה וקוצר הראות הכורכים בגישת ה"וילה בג'ונגל" (די לנו לראות את גורלן של הווילות הבריטיות ביערות אפריקה, ושל הווילות הצרפתיות בג'ונגלים של דרום-מזרח אסיה, למשל), היא אינה מאפשרת לחוקר גישה בלתי אמצעית ואמפטית כלפי מושאי מחקרו.
במידה רבה, הדילמה בין רצונו של החוקר הישראלי להשתתף בחוויה הלאומית של עמו, שהסכסוך הוא חלק בלתי נפרד ממנה, לבין הכורח לנקוט אמפטיה כלפי אויביו מושאי מחקרו, היא בלתי פתורה. דא עקא, ש"מקצוע המזרחנות" לעולם לא יוכל להציע פתרון לדילמה זו בשל עמדת העליונות וההתנשאות כלפי מושאי המחקר, הטבועה ב"מזרחנות" מעצם טבעה. יתר על-כן: הסוציולוג, ההיסטוריון או איש מדע-המדינה ששדה המחקר שלו ממוקם באזורנו משתמש למעשה באותם כלי מחקר, מתודות ופרדיגמות שמשתמשים בהם עמיתיו החוקרים תרבויות אחרות. הכינוי "מזרחן" בו הוא בוחר להתקשט אינו מוסיף למעשה תובנה אמיתית לתחום עיסוקו המדעי, אלא פשוט מסמן אותו כמי שחוקר את הציוויליזציה הערבית-אסלאמית. לכן מוטב לנו לזנוח את ה"מזרחנות" ולהתרכז בשדה המחקר המדעי אליו אנו משתייכים, כל אחד לפי תחומו. המסגרת האזורית-תרבותית תישאר כרשת בין-תחומית המחברת את כלל החוקרים שתחום התעניינותם נמצא במזרח התיכון. אני אינני "מזרחן"; הנני תלמיד מחקר להיסטוריה המכשיר עצמו להיות היסטוריון שחוקר את תולדות האזור בו הוא חי, ודי לי בכך.
* יניב רונן הוא דוקטורנט להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן.
[1] אהוד טולידאנו, "לימודי המזה"ת בישראל בימינו, דברים בכנס אילמ"א הראשון", (מאי 2007) בתוך: https://dev5.globalinkhost.live/meisai/?p=897
[2] Edward W. Said, Orientalism, (New York: Pantheon Books, 1978; אדוארד ו. סעיד, אוריינטליזם, (תל-אביב: עם עובד, 2000).
[3] לשם דוגמה: בשנת 2006 הפך השם מחמד לשם השני הנפוץ ביותר בבריטניה. אתר ואללה, http://news.walla.co.il/?w=/14/1118422.
[4] ה"שימושיות" היא התביעה מן "המזרחן" הישראלי לשמש כפרשן לעת מצוא של ההווה המזרח תיכוני: טולידאנו, "לימודי המזה"ת בישראל בימינו".
[5] אלי פודה, "כולנו מזרחנים בזעיר אנפין: למקורותיה של תופעת ה"התמזרחנות" בחברה הישראלית", רוח מזרחית 4, קיץ 2006.
[6] אילן פפה, "'גדנ"ע מזרחנות': האקדמיה הישראלית והמזרח התיכון במאה העשרים ואחת", רוח מזרחית 4, קיץ 2006.
[7] בנימין זאב הרצל (1860-1904), אלטנוילנד, (תל אביב : בבל, תשס"ז 2007).