דימויי הערבים ברומן של דוד גרוסמן- אישה בורחת מבשורה
זמן ביניים
במאי 2003 החל דויד גרוסמן לכתוב את הספר אשה בורחת מבשורה. היה זה חצי שנה לפני שבנו הבכור יונתן סיים את שירותו וחצי שנה לפני גיוסו של אחיו הצעיר, אורי. ביחד עם אורי טווה את עלילת הספר ובתוך כך בנו, ששירת בשטחים, שיתף אותו בכל מה שחווה שם. גרוסמן כתב: "הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, משאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו" (עמ' 633). ב- 12 באוגוסט 2006, בשעותיה האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, אורי נהרג. הטנק שלו נפגע מטיל בזמן שעסק בחילוץ טנק פגוע. ביחד עם אורי גרוסמן נהרגו כל אנשי צוות הטנק. כתב גרוסמן: "לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה" (אשה בורחת מבשורה, עמ' 633).
בעת הזאת, הקריאה בספר היא חוויה קשה, פוצעת ומתסכלת. בעידן הנוכחי נדמה שהפלסטינים והישראלים, עקודים זה בזה כמו שני מתאגרפים שעייפו מלחבוט זה בזה והם מתגוששים, ללא יכולת להכריע. "הסיבוב" כבר נגמר אך הצלצול הגואל לא נשמע וגם אין "שופט" שיחלץ את המתאגרפים זה מזה. נראה שכל הדרכים נוסו – בין אם פעולות טרור, סיכולים ממוקדים, פיצוצי אוטובוסים, מבצעים יבשתיים רחבי היקף, הפצצות מן האוויר, ירי טילים וירי טילים נגד טילים – או לחילופין משא ומתן חשאי וגלוי, חתימת הסכמים ונאומי מנהיגים. כך גם כל הרגשות באו לידי מיצוי. האוּפוֹריה של הסכמי אוסלו פינתה מקומה לייאוש מריר בשנים הקשות לאחר שהחלו פעולות החמא"ס ורצח ראש הממשלה יצחק רבין. אחר כך באו הטרור שהנחה ערפאת, האינתיפאדה השנייה, פעולות הטרור רחבות הממדים של החמא"ס ותגובות הנגד של ישראל. ההתנתקות ברצועת עזה הובילה לירי מתמשך על תושבי הדרום ומי יהין להמר על "התנתקות" נוספת בגדה המערבית? גם היחס לערבים בתוך ישראל הפך להיות בעייתי יותר ככל שגברה ההקצנה של המנהיגות הערבית, כפי שבאה לידי ביטוי ב"מרד הערבי" באוקטובר 2000 וב "מסמכי החזון" למיניהם. תחושה של חוסר תוחלת, של מציאות חידתית קשה וסיזיפית, אופפת את כל מי שמתבונן בסכסוך הערבי-ישראלי המתמשך כבר למעלה מ- 130 שנה. גם מן העימותים בין הימין לשמאל בתוך החברה הישראלית נעדרה האמונה שאפיינה את שנות התשעים המוקדמות – שכל צד יודע מהי הדרך הנכונה בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים.
ייתכן שתחושות אלו הובילו להלכי הרוח הנוכחיים בחברה הישראלית הבאים לידי ביטוי ב"התמרכזות"- התמקמות בין ימין לשמאל של חלקים ניכרים מציבור הבוחרים המעדיפים (להחליט) שלא להחליט. אל ה"התמרכזות" חברו הלכי רוח של גלובאליזם, התחברות הדוקה יותר לאירופה ולארה"ב (אפילו של חיים בישראל ובמדינה נוספת במקביל) ואסקפיזם (בּוֹרחנוּת) – נסיעות לחו"ל, פולחן הקָניונים ותרבות ה'ראליטי' בתקשורת. "האביב הערבי" רק הגדיל את חוסר הביטחון ואת הספק כלפי המרחב הערבי והמוסלמי שבו חיה ישראל מכיוון שאימת שוב, מבחינתם של הישראלים, את הדימוי "אנחנו יושבים על הר געש" שטבע הסופר יוסף חיים ברנר, בן העלייה השנייה, לפני שהוא עצמו נרצח באחד מפרצי האלימות הראשונים בסכסוך (מאורעות תרפ"א, 1921).
עם כל אלה, כאשר מחזיקים 'וילה בג'ונגל' על פי מטבע הלשון של אהוד ברק, הכרחי לחנך את הנוער לשירות בצבא ומדי שנה, דור חדש לובש את המדים ויוצא 'לשמור על החומות' ולמלא את התפקידים שתטיל עליו הנהגת המדינה לפי ראות עיניה – 'לנהל' את הסכסוך האין-סופי עם הפלסטינים, להרתיע (ואולי אף לשתק) איומים בצפון (חזבאללה) ובדרום (חמאס) ואולי גם במזרח (איראן). במציאות "הנורמאלית" שישראל חיה בה, כביכול, תמיד מרחפת האפשרות של 'מבצע גדול' החבוי באלמוניות באחת המגרות ופתאום, באחת ההתפרצויות הגעשיות במציאות הסוערת, ייהפך למציאות שתקבע את מהלך חיינו. 'מבצע גדול' מעין זה שאליו מגויס הבן של אורה הוא גם הציר המרכזי בעלילת הספר, כפי שיתואר להלן.
עלילת הספר איננה שיטתית ונדמה שעבר והווה משמשים בה בערבוביה. אולם למעשה בדרך זו אנו חווים את המציאות. מראות, מילים ותמונות מנכיחות את העבר במציאות שבה אנו חיים ובאמצעות הדימויים, המסתמכים על הניסיון המצטבר, אנו בוחנים את האותות המתקבלים מן המציאות ומגבשים עמדות והחלטות. כובדו של העבר הוא אחד הקשיים המרכזיים בפני הסיכוי להיחלץ ממבוך הסכסוך. הניסיון המצטבר, האיבה וחוסר האמון באויב הפכו למשקולת כבדה כל כך עד כדי חוסר יכולת להאמין ואולי אף לזהות שינוי משמעותי בצד שכנגד. מפליאה גם העובדה שלמרות היריעה ההיסטורית הרחבה שנפרסת בספר, אין בו כל אזכור של הסכמי השלום שנחתמו בין ישראל למצרים ולירדן ושל ההסכמים שנחתמו בין ישראל לפלסטינים. גם הביקור ההיסטורי של אנוואר סאדאת בכנסת לא נזכר. אפילו שנות האוּפוריה הקצרות אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים לא באו לידי ביטוי. נדמה שהסופר בחר רק בצללים ובגוונים הכהים שבמציאות ההיסטורית. אולי כוונתו לומר שהגוונים הבהירים אינם משמעותיים והמשקל המכריע הוא של העימות והעוינות.
ברבדים הפנימיים שבתודעתה של החברה הישראלית, ההתמודדות עם הערבים היא מורכבת, רבת פנים וחמקמקה ביותר. מאיר אריאל, המשורר והזמר, שר ב"שיר כאב, שלו: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית/ יושב ערבי עם נרגילה,/ אפילו אם זה מתחיל בסיביר/ או בהוליווד עם הבה נגילה" (שירי חג ומועד ונופל, 1978). מן השיר משתמע ההכרח להתמודד עם קיומם המתמיד של הערבים, בין אם הם נוכחים בדרך כלשהי (למשל- כמיעוט במדינת ישראל המתמודד על זכויותיו) ובין אם בהעדרם (למשל, בהתמודדות עם "הנכבה" ועם סוגיית הפליטים הפלסטינים). בספרו של גרוסמן הערבים הם גם הצל האורב ביום, גם הסיוט שממנו מקיצים בבעתה בלילות וגם הקיר שהחברה הישראלית דוהרת מולו, כאשר כל פלג בתוכה מתייחס אליו בדרך שונה – כגון התעלמות מקיומו; אמונה שניתן לשבור אותו על ידי התמדה ונחישות או תקוות שווא שייעלם בדרך כלשהי.
בספר שלוש דמויות מרכזיות – אורה ושני הגברים שבחייה – אילן ואברם. בדומה לחלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אורה ניסתה להתעלם מן הסכסוך ומן ההכרח הקיומי לפעול לפתרונו, עד שהגורל מזמן את בנה למבצע הגדול: "ואנחנו, עשרים שנה, המון זמן, ואל תשכח שמתוכן היו גם שש שנים רצופות של שני הבנים בצבא…ושניהם גם שירתו בשטחים, במקומות הכי מחורבנים, וזה שאיכשהו הצלחנו לעבור בין כל הטיפות בלי להיפגע אף פעם באמת, משום מלחמה או פיגוע, משום טיל, רימון, כדור, פגז, פצצה, מטען, צלף, מחבל מתאבד, גולות מתכת, אבן קֶלַע, סכין, ציפורניים. פשוט לחיות חיים פרטיים ושקטים. אתה מבין? חיים קטנים ובלתי-הרואיים, וכמה שאפשר בלי להתעסק בכלל עם המצב, יימח שמו, כי כידוע לך, אנחנו את החלק שלנו כבר שילמנו. לפעמים, פעם בכמה שבועות – פעם בשבוע בערך, הייתי מתעוררת בהתקף חרדה ואומרת לאילן בשקט, באוזן: תראה אותנו, אנחנו לא כמו איזה תא מחתרת קטן בלב לבו של 'המצב'?. וככה באמת היינו. עשרים שנה. עשרים שנים טובות. עד שנלכדנו" (עמ' 303). דבריה של אורה מזכירים את 'שיר משמר' שכתב נתן אלתרמן לבתו, תרצה אתר: "שמרי נפשך, כוחך שמרי,/ שמרי נפשך/ שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, / מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,/ מאבן קלע, מסכין, מציפורניים".
ערב ששת הימים – ב"גבולות אושוויץ"
בראשיתו של הספר נמצאות שלושת הדמויות המרכזיות בבית חולים. חרדותיה של ישראל שנמצאה אז ב"גבולות אושוויץ" (כפי שכינה שר החוץ אבא אבן, הידוע במתינותו, את גבולות ה- 4 ביוני 1967), פוקדות אותם כשהם בחום גבוה או תחת השפעת תרופות ומכל מקום, במצב של טשטוש עמוק והעדר הבחנה בין יום ללילה.
אולם מלחמת ששת הימים סיפקה בסיס פשוט להבנתה, מכיוון שהייתה בה בהירות גמורה מבחינת ה"אנחנו" וה"הם". בדרך זו, מבחינת תפיסת האויב, הייתה בה המשכיות למלחמת העצמאות. על פי הדימוי, העמים הערביים החליטו לחסל את מדינת ישראל, התלכדו תחת מנהיגותו של גמאל עבד אל-נאצר והתכוונו להשמיד את מדינת ישראל. דוד בן גוריון נהג לדמות את המלחמה עם מדינות ערב למלחמות שהיו בתקופת התנ"ך בין עם ישראל בארצו לבין אויביו. בדרך זו, מדינות ערב היוו חולייה נוספת בשלשלת האויבים, בעקבות בבל, אשור, יוון ורומא. אולם מכיוון שמדובר במאה העשרים, לאחר השואה, הסכנה הצפויה לעם היהודי השב לארצו איננה רק כיבוש והגליה, אלא רצח עם (ג'נוסייד): השמדה שיטתית, המודרכת על ידי האידיאולוגיה הנאצית, אותה אימצו (על פי הדימוי) העמים הערביים משנות השלושים ואילך. בן גוריון גם נהג לדמות את צבאות ערב הפולשים לצבא הגרמני הנאצי במלחמת העולם השנייה ואת המשטרים במדינות ערב ראה כממשיכי הדרך של המשטר הנאצי. המודרניזציה סיפקה את האמצעים לביצוע היעיל של הפשע ורצח העם היהודי, שאמנם התרחש באירופה, סיפק את ההוכחה שזוועה כזו אכן יכולה להתרחש בפועל. מעשי הטבח בעימותים שבין עדות ודתות במרחב, במאות ה-19' וה-20' (כגון טבח האשורים בעיראק, העימותים הבין-עדתיים בלבנון ורצח הארמנים על ידי התורכים') מאמתים את האפשרות, מבחינתו של דוד בן גוריון, שזו הסכנה הצפויה לעם היהודי במדינת ישראל, אם חלילה תובס במלחמה. הסכנה גם מועצמת בגלל יחסי הכוחות הבלתי –אפשריים שבין מדינות ערב והעולם הערבי והמוסלמי- לבין ישראל. דימוי הערבים כאויב והסכנה הצפויה מהם, כפי שתואר לעיל, היו מקובלים בחברה הישראלית בשנות החמישים והשישים. גמאל עבד אל-נאצר, המנהיג הכריזמטי ונושא דיגלה של הלאומיות הערבית, נתפס כמעין היטלר מזרח-תיכוני וכל פעולותיו והצהרותיו נתפסו בהקשר זה. (ראה בהרחבה: בן דור, אי יהודי בים הערבי).
בבית החולים בירושלים נקשרת נפשה של אורה בנפשו של אברם. סיוטי המחלה וסיוטי "תקופת ההמתנה" עם החרדות שקדמו לניצחון הגדול והמפתיע מתערבבים זה בזה. "קול הרעם מקהיר", תחנת התעמולה המצרית בשפה הערבית, שדיווחה דיווחי שקר על חורבנה של ישראל, הופכת לחלק מסיוטיה של אורה. לפעמים התעוררה מתוך שינה כשהיא מזיעה זיעה קרה ונדמה לה שקולו של הקריין, בעברית הנמלצת עם השגיאות שהפכה למושא לבדיחות – בוקעת מתוכה וכי הקול מודיע שהחורבן כבר התרחש וכי הערבים ניצחו: "וברגעים אחרים הייתה בטוחה שהקול בא מתוך-תוכה ומספר רק לה שהישות הציונית כבר נכבשה כמעט כולה בידי הצבאות הערביים המהוללים, שמסתערים עליה בכל החזִיות [החזיתות, בלשונו המשובשת של "קול הרעם מקהיר"]. גלים גלים של לוחמים ערבים אמיצים שוטפים ברגע זה את באר שבע ואשקלון ותל-אביב, הכריז הקול, ואורה לא יכלה להשתיקו. מטוסי האויב הציוני נופלים כמו זבובים מפגיעות מדויקות של נשרי האוויר המצריים. אורה שכבה במיטתה לכודה באימה שהטילו בה המילים, גרונה חרֵב ואפילו אינה מסוגלת לקרוא לעזרה" (עמ' 38). בבית החולים מביא אברם לפגישותיהם את אילן ובסופו של דבר אילן זוכה באהבתה וכך נולד בנה הראשון – עופר.
גם עשרות שנים לאחר מלחמת העצמאות, עופר, בנה של אורה, בהיותו בגן הילדים, חרד מהיחס שבין מספר היהודים למספר הערבים והמוסלמים ומשווה בין מספר המדינות הידידות לישראל לבין מספר המדינות העויינות. עקב חרדתו מהפיגועים, הוא ישן עם "מפתח שוודי כבד ליד ראשו" (עמ' 422). בליל הסדר התחיל לבכות שאינו רוצה להיות יהודי: "כי תמיד הורגים אותנו ותמיד שונאים אותנו, עובדה בכל החגים זה ככה" (עמ' 419). בשלב מסוים אורה אף חשבה להזמין את סמי, הנהג הערבי (ראה להלן), כדי שיוכיח לו שלא כל ערבי הוא אויב ושונא. כדי להרגיע את הילד, לקחה אותו לאתר ההנצחה של חיל השריון בלטרון ורק כך, למראה הטנקים הכבדים, הילד נרגע והשתכנע. אורה מספרת: "אולי קצת פרימיטיבי…אני חשבתי אז שמה שטוב למדינה שלמה – טוב גם לילד שלי" (עמ' 422).
סמי ג'ובראן, ערבי מאבו גוש
באווירת הדמדומים בפתיחתה של העלילה, גם האחות הערבייה המטפלת בהם היא מושא לחששות והשלושה, הנמצאים בבידוד, חשים "כאילו אנחנו שבויים שלה" (עמ' 37). לאחר שנודע שהערבים הובסו, הם עדים לייאושה של האחות הערבייה: "אי שם מחוץ לחדר ייבבה האחות והלמה בראשה ברצפה או בקירות, רָאחַת פלסטין, רָאחַת פלסטין, [הלכה פלסטין]" (עמ' 54). השניוּת שהשלושה חווים כלפי האחות הערבייה המטפלת בהם ובאותה עת מחוברת אל האויב ואף מהווה חלק ממנו (על פי תפיסתם), מרמזת על המורכבות של היחסים עם סמי.
סמי ג'ובראן, ערבי מאבו-גוש, הוא ידיד נפש של אורה. במשך עשרים שנה הוא מסיע אותה, את אילן (שהכירה בבידוד, היה לבעלה והם נפרדו) ואת כל המשפחה. סמי הוא הדמות הערבית היחידה הזוכה לתפקיד מרכזי בעלילה וייתכן שהוא אמור לשמש כדמות המייצגת את הערבים במדינת ישראל בכלל.
בגלל הנסיעות הממושכות, אורה הפכה לאשת סודו של סמי והוא חלק איתה הכל: "היא אהבה לשמוע אותו מספר על המשפחה שלו, על היחסים המסובכים בין החמולות באבו- גוש, על התככים במועצה וגם על האישה שאהב מאז שהיה בן חמש-עשרה, ואולי לא הפסיק לאהוב גם אחרי שהשיאו אותו לאִנְעָאם, בת דודתו" (עמ' 88). סמי הצליח בחייו ובעסקיו בגלל היותו: "איש ממולח ומהיר מחשבה, וחוכמת החיים שלו טובלת בעורמה של סוחר טוב" (עמ' 88). הסיפור לפיו הצליח להקים צי של מכוניות בזכות עז שמכר את גדייה מעיד על נחישות, מקוריות ותנופה – אם כי לא נעדרת ממנו מידה של אוריינטליזם מרומז.
סמי מתגונן מפני התסכולים במציאות חייו על ידי אירוניה מושחזת. כך, למשל, כאשר אורה ואילן נפרדים, הם אף חולקים ביניהם את סמי. סמי מקשר את "החלוקה" ביניהם להיסטוריה של הפלסטינים: "סמי הוא סעיף מפורש בהסכם הפרידה שלהם, הוא עצמו אומר שהוא מחולק ביניהם כמו הרהיטים והשטיחים והסכו"ם. אנחנו, ערבים, הוא צוחק מלוא שיניו הענקיות, מאז תוכנית החלוקה התרגלנו שאתם מחלקים אותנו, וזכר הבדיחה שלו מכווץ אותה שוב…" (עמ' 85).
בדיאלוג עם סמי, מתעוררים חששותיה של אורה מן האפשרות שהגלגל יתהפך – והיהודים יהפכו למיעוט. לכן חשוב היה לה ללמוד איך סמי מסוגל להימנע משנאה ומרירות. אילן בעלה מעולם לא האמין שתוכו של סמי הוא כברו ואמר לה: " עדיין עדיין, עד שתהיה לו הזדמנות, היה מזהיר אותה, ואז תראי איך עדיין מוחמד בסייף" (עמ' 91). לאורה נדמה היה שסמי השכיל להתמודד עם מצבו הבלתי-אפשרי כערבי במדינה יהודית: "בעצם קיומו החצוי או הכפול כאן" (עמ' 91). כאשר נבדק בכניסה לשדה התעופה אף סירב לספר לה מדוע התעכב: "ורק אמר, הם כל הזמן אמרו שאני ערבי מושתן, ואני אמרתי, אולי אתם משתינים עלי, אבל אני לא מושתן" (עמ' 91).
בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, ברור שהסופר מעבד את החומרים שבמציאות ומשתמש בהם בדרכו שלו. היחס המפלה לרעה כלפי אזרחים ערבים בשדה התעופה נותר בעינו. בפברואר 2012 העדיפה יארא משעור, אזרחית ישראל, עורכת שבועון נפוץ (ובתו של לוטפי משעור המנוח, עורך "א-סינארה"), לוותר על טיסתה במטוס של "אל על" ממילאנו לישראל בגלל בדיקות משפילות. מקרה דומה אירע לאביה בעבר ("נתיבי אוויר של אפליה", מאמר מערכת, הארץ, 17.2.2012).
סמי, הערבי הידיד, מבטא וחי את הנכבה וחושש מגירוש הערבים שבמדינת ישראל: "פעם, באחת הנסיעות הראשונות שלהם יחד, סיפר לה שמאז שהיה ילד הוא סופר כל משאית שהוא רואה בכבישים בארץ, אזרחית או צבאית. וכשהיא לא תפסה, הוא הסביר לה שהרי במשאיות יבואו לקחת אותו ואת משפחתו ואת כל הערבים של 48' אל מעבר לגבול, לא זה מה שמבטיחים הטרנספריסטים שלכם? צחק, הבטחות לא צריך לקיים? ותשמעי ממני, הוא הוסיף אז – המטומטמים שלנו עוד יעמדו אצלכם בתור לקבל עבודה בתור נהגים של הפרויקט, אם יצא להם מזה כמה ג'ובות". (עמ' 97).
עד כדי כך מגיעים היחסים בין אורה לבין סמי, שביום שבו נקרא עופר הבן למילואים לקראת מבצע גדול בלבנון, היא הזמינה אותו שינהג ויסיע אותה ואת עופר הבן לשטח הכינוס של יחידה צבאית באזור הגלבוע. לכאורה, דווקא ביום של יציאה למלחמה, נשכחה מאורה עובדת "ערביותו" של סמי ולכן שלושתם נקלעים למצב קשה מאין כמוהו, כאשר סמי הערבי מסיע את עופר אל המקום שממנו יצא לקרב. אולם היא חשה ב"טעות" המעכירה את היחסים בינה לבין סמי ומדרדרת אותם מידידות נפש ליחסים שבין עובד ל"גיברת" (עמ' 84 – 85).
הסכסוך שאין לו סוף
דבריו של עופר בנה, בדרכו למבצע, על הסתירה הפנימית שבהם, משקפים את הטראגיות של סכסוך בלתי נשלט, הנמשך על פני דורות, כאשר הצעירים מאמצים את הגישה הכוחנית, גם אם בידיעה גמורה שהכוח לא יסיים את הסכסוך. המבוגרים, לעומת זאת, נתונים בתערובת של עייפות, דכדוך ובלבול. כך אומר עופר על סף יציאה למבצע: "באמת חייבים להכות בהם פעם אחת ולתמיד, גם אם ברור שזה לא יחסל אותם סופית ולא יפגע כהוא זה ברצון שלהם להמשיך ולפגוע בנו, להיפך, הדגיש, ברור שלהיפך, אבל אולי, לפחות, זה יחזיר לנו קצת את כוח ההרתעה" (עמ' 94).
השיירה של הישראלים המביאה את החיילים לשדה הקרב היא למעשה מעין עלייה לרגל, עקדה המונית: "היא חושבת, חיסול המלאי, ובכל מכונית יש נער צעיר, ביכורים, קרנבל אביב עם קורבן- אדם בסופו" (עמ' 98). הבן, עופר, בתוך הפרידה מטיח בה דברים קשים על ש"גייסה" את סמי כדי שיביא אותם למקום הכינוס: "מה נהיה לך?…מה אם פתאום יגלו פה ערבי ויחשבו שבא להתאבד? ולא חשבת מה הוא מרגיש כשהוא צריך להסיע אותי לפה? את תופסת בכלל מה זה בשבילו?" (עמ' 99 – 100).
ההמשכיות בין הדורות היא ברורה כאשר אבות שולחים את ילדיהם החיילים לקרב. בין הטקסים שנחקקו בתודעה בשנות המלחמה הארוכות בלבנון – התמונה האחרונה לפני היציאה לקרב והחשש מהפרסום בעיתון של הפנים המוקפות עיגול אדום – של אלו שלא ישובו. לזוועתה של האם התברר לה שבנה לא היה מוכן לוותר על השתתפותו במבצע, למרות שכבר היה בחופשת השחרור. המבצע נתפס בעיניו כפרס: "שלוש שנים אכל חרה ופודרה בשביל להגיע בדיוק למבצע כזה, שלוש שנים טחן מחסומים וסיורים, חטף אבנים מילדים בכפרים פלסטיניים ובהתנחלויות, שלא לדבר על זה שכבר חצי שנה לא הריח טנק, וסוף סוף עכשיו, עם המזל הדפוק שלו, כזה מבצע פיצוץ, שלוש חטיבות שריון ביחד" (עמ' 88).
המבצע הוא חלק ממערכת רחבת ממדים ("ריקוד מסתורי ומסועף", "רשת דייגים צפופה ועצומה") ששותפים לה בנה וחבריו הלוחמים, הקצינים המכינים את התוכניות, טורי הטנקים- וגם האויב ובתוכו מי שעלול לפגוע בבנה: "…והאנשים בכפרים ובערים שם, של ההם, שיתבוננו דרך תריסים מוגפים בחיילים ובטנקים בנסיעתם ברחובותיהם ובסמטאותיהם, והנער המהיר כברק שעלול לפגוע בעופר מחר או מחרתיים, ואולי כבר הלילה, באבן או בקליע רובה או בטיל" (עמ' 108). כך נקבע המראה האחרון שיראה בנה עופר בחייו: "ומה המראה האחרון שיראה, סמטה צרה, בלוק אבן מושלך ופנים רעולות של איש צעיר, עיניים בוערות בזעם ובשנאה" (עמ' 111).
ההתאבנות של הסכסוך וחוסר התקווה באפשרות שיימצא לו פתרון באים לידי ביטוי בדבריו של הבן עופר לפני היציאה למבצע, כאשר הוא מצטט את דברי ראש הממשלה: "אנחנו לא נפסיק עד שנדביר את תשתיות הטרור…ועד שנמגר את כנופיות המרצחים ונגדע את ראש הנחש…". (עמ' 113). מונחים דומים ("כפרי מרצחים") שימשו לאיפיון הכפרים הערביים בדוחות במלחמת העצמאות (אי יהודי בים הערבי, עמ' 56).
המנוס מבשורה
באותו בוקר נקלעת אורה לסיוט הקשה ביותר בחייו של כל הורה בישראל – החשש שתאבד את בנה במלחמה ותהפוך לאם שכולה. כדי לסכל סכנה איומה זו, היא הגיעה למסקנה שעליה להעלם לחלוטין, להתנתק לגמרי מהמציאות. למסע הזה היא לוקחת את אברם, אותו הכירה בבית החולים במלחמת ששת הימים. אברם הכיר לה את אילן (שהיה לימים בעלה). במלחמת יום הכיפורים נפל אברם בשבי המצרי (ראה להלן) ואחרי שחזר היה לאבי בנה השני, אדם.
כדי לנסוע מירושלים לתל-אביב כדי להיפגש עם אברם ולקחתו לגליל, היא קוראת שוב לסמי. בדרכה חזרה ממקום הכינוס התנצלה בפניו על שהכניסה אותו למצב הבלתי אפשרי של נהג ערבי הלוקח חייל יהודי אל המקום שממנו יצא הצבא למבצע המכוון נגד בני עמו. למעשה רק היא מדברת והוא שתק, אך נדמה לה שהיא מייצגת גם אותו. היא חשה שהיא חייבת לו: "טובה של חסידי אומות עולם" (עמ' 125). ואח"כ: "וכשנפרדו, והיא עלתה לאיטה במדרגות, הייתה לה תחושה שלמרות מה שקרה, ולמרות השתיקה המשונה שלו בדרכם חזרה, הנה ידידותם דווקא העמיקה היום, כאילו נצרפה באש אמיתית יותר, האש של מבחן המציאוּת" (עמ' 125). היא רוצה להימנע מלמלא את חלקה בשרשרת החותמת את גורלו של בנה בכך שלא תמצא בביתה כשיבואו להודיע לה על נפילתו: "היא תסרב, היא תהיה סרבנית הבשורה הראשונה…ארכה, היא תשיג ארכה, לה ובעיקר לעופר…ארכת מחאה קצרה". (עמ' 129).
בדרכם אל הצפון, סמי מעביר ילד חולה, בן של שב"חניק, ליפו. בבית הספר שבו נמצאים השב"חניקים, אורה חוֹוה את הסיוט של השיבה הפלסטינית, המבעתת את החברה הישראלית: "…צפו ועלו מולה צללים, דמויות, גברים ונשים וילדים, לבושים בבלואים, דוממים, כנועים ואפר פליטוּת זרוי עליהם. עמדו במרחק-מה, לאורך הקירות, והתבוננו בה. אורה קפאה, מבועתת, הם חוזרים, חשבה" (עמ' 144). המקום הוא בית ספר המשמש בלילה כבית חולים של השב"חים. אורה נזכרה שסמי פענח את חוסר ההיגיון שביחס הכפול כלפי הערבים: "…שאף פעם הוא לא יצליח להבין את ההיגיון של היהודים: "במשך היום אתם כל הזמן בודקים אותנו ועוקבים אותנו ומחפשים לנו בתחתונים, ובלילה, פתאום אתם נותנים לנו את המפתחות למסעדות שלכם ולתחנות דלק ולמאפיות ולסופרמרקטים?" (עמ' 148).
סמי ואורה נאבקים ביניהם בדרך על ערוץ הרדיו והיא מצפה שיוותר, אבל סמי אינו מסוגל לוותר לה אפילו על הרדיו וכך מתפוגגת לחלוטין ידידותם: "זה פשוט לא בתרבות שלהם…הם והכבוד הדפוק שלהם, והעלבונות האינסופיים שלהם, והנקמות שלהם, וההתחשבנויות על כל פיפס קטן שמישהו אמר להם מימי בראשית, וכל העולם רק חייב להם תמיד, וכולם רק אשמים להם…והיא הרגישה שהיא מוכנה לרצוח אותו. ידה ניתרה מאליה, היכתה על כפתור הרדיו וכיבתה אותו. הציצו זה בזה מהצד, רועדים, נפוחים. סמי, גנחה אורה, תראה מה נהיה מאיתנו" (עמ' 170).
מלחמת יום הכיפורים
אברם ואילן, שני אהוביה של אורה, היו קציני מודיעין ב"בבל" (מתקן ההאזנה העיקרי של צה"ל בסיני) שהוקם בהר אום חשיבה, כ- 50 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. ההר שימש גם כמקום מוצב הפיקוד המרכזי של צה"ל וחיל האוויר בחזית סיני (בר יוסף, הצופה שנרדם, עמ' 114 – 115). אברם, בשאיפתו לדעת הכל, זכר בעל-פה את השמות והמספרים האישיים של כל מפקדי העוצבות המצריות – חטיבות, דיביזיות, ארמיות (470). אברם ירד לתעלת סואץ, נפל בשבי המצרי לאחר שהסתתר במעוז במשך שלוש יממות. החיילים המצריים היכו אותו (עמ' 192). בדרך פלאחים מצריים התנפלו על המשאית ורצו להתעלל בו. אברם ישב בכלא עבסייה בקהיר (עמ' 184). המצרים אילצו אותו לחפור לעצמו קבר שלוש פעמים (עמ' 191). שמו אותו בקבר שחפר, השליכו עליו עפר. הקצין המצרי צילם אותו "ואברם הרפה אז מחייו". בחקירות הרעיבו אותו, התעללו בו ואנסו אותו (עמ' 193). "כשחזר מהשבי…בשארית כוחו לחש לה, חבל שלא הרגו אותי" (עמ' 195). בינואר 1974 התעורר מתרדמה, הוא שואל את אורה, המחכה ליד מיטתו ושואל: "יש…יש ישראל?" (עמ' 383).
אילן עזב את "בבל" והלך לחפש את אברם בתעלה, בזמן שהמצרים כבר חדרו 20 ק"מ לשטח שהיה בשליטת צה"ל (עמ' 523). תיאורי הלחימה ברומאן, נפילת המעוזים (ובתוך כך החילוץ יוצא הדופן של לוחמי מעוז "פורקן"), התדהמה והחרדה מחוסר התפקוד של צה"ל בראשית הלחימה והיבטים נוספים, משקפים בנאמנות את ההלם בראשית המלחמה וניכרים בהם התיאורים שהובאו בספרי הזיכרונות, המחקר והתיעוד שהתפרסמו (ראה עמ' 525 – 565). כך, למשל, סיפרה אורה לאברם את מה שסיפר לה אילן על מסעו בעקבותיו של אברם, בניסיון השווא למצוא אותו:" כל הלילה צעד לבדו בין גרוטאות מפויחות של ג'יפים וזלדות, וטנקים עשֵנים ומכליות דלק מבוקעות" (עמ' 524). התיאור "מהדהד" את רשמיו של משה דיין משדה הקרב של ה"חווה הסינית": "מאות כלי רכב קרבי פגועים ושרופים, קצתם עדיין מעלים עשן. טנקים ישראליים ומצריים בלולים אלה באלה, עשרות מטרים בלבד מפרידים ביניהם…אינני טירון במלחמה ובמוראותיה. אך כתמונה הזו לא ראיתי…שדה קטל עצום, משתרע לכל עבר, כמה שהעין משגת" (דיין, אבני דרך, עמ' 652).
החרדה לעתידה של מדינת ישראל
חרדותיו של הסופר לעתידה של מדינת ישראל באות לידי ביטוי בעבודתה של אורה. אורה מצאה עבודה בשירותו של מוזיאון לתיעוד מדינת ישראל שהוקם בנבאדה שבארה"ב. במסגרת המוזיאון, שוחזרה מדינת ישראל בנבאדה. אורה אספה מוצגים שיעידו על התרבות החומרית של ישראל בשנות החמישים. סמי מסיע אותה לכל מקום וכך מתברר שהוא יכול להזדהות ולייצג את כל מי שפגש. כך, למשל: "הקיבוצניקים הזקנים היו משוכנעים שהוא חבר קיבוץ לשעבר – מה שנכון, דחק באוזניה: חצי מהאדמות של קריית ענבים הם של המשפחה שלי" (עמ' 89).
אדם, הבן השני של אורה (ובנו של אברם), מפיק ביחד עם להקה אופרה על גלות מישראל: "הם חֶברֶה נורא רציניים…שאלו אנשים מה הדבר הכי חשוב שהיו לוקחים איתם אם היו חייבים לברוח מיד" (עמ' 258). אברם מדמיין את מחזה היציאה לגלות והוא אף נזכר שכשהיה בשבי ראה את המחזה בדמיונו: "…שיירת הגולים. טורים ארוכים של אנשים יוצאים בראשים מורכנים מכל מקומות היישוב, מן הערים ומן הקיבוצים, ומצטרפים לטור המרכזי, הגדול, שנע באיטיות לאורך שדרתה של הארץ. כשהיה בצינוק, בעָבָּסייה, והאמין שישראל כבר לא קיימת, ראה את התמונה הזאת בפרטי-פרטים, התינוקות שנישאים על הכתפיים, המזוודות הכבדות, העיניים הריקות, הכבויות" (עמ' 275 – 276).
לפני שאורה נפרדת מעופר, באותה נסיעה לשטח הכינוס, אמר לה: "שאם יקרה לו משהו…הוא רוצה שנעזוב את הארץ…אם אני נהרג, לחש לה עופר, תעזבו את הארץ, פשוט תסתלקו מפה, אין לכם מה לחפש פה" (עמ' 410 – 411).
התיעוד של ישראל והאופרה שמפיק אדם הם מעשים המעידים על מציאות מסויטת. הסיוט הוא למעשה חשש עמוק מהיפוך חוזר של הגורל: הפלסטינים שיצאו לגולה ב- 1948 יחזרו ואילו היהודים ייאלצו לעזוב.
בין ספרות להיסטוריה – "סלט ערבי"
אחת התגליות המזומנת להיסטוריון החוקר את ההתפתחות ההיסטורית של דימויים, היא האיכות המיוחדת של יצירות ספרותיות, ובמיוחד רומנים, כמקור ייחודי באיכותו לחקר נושא זה. לכאורה, הרומן הינו חייל בשירותה של הבדיה ואילו ההיסטוריה משרתת את האמת האובייקטיבית. אולם איכותו המיוחדת של הסופר כצופה ב"רוח הזמן", כמתעד את תפיסות העולם והדימויים של בני דורו, מייצרת עבור ההיסטוריון טקסטים מרגשים וחשובים לעיתים פי כמה – מאשר המקורות ההיסטוריים המקובלים.
אניטה שפירא פתחה מחקר שהוקדש לסיפור "חרבת חזעה" (מאת ס. יזהר, 1949) ולסרט הטלוויזיה שבה בעקבותיו (1978) בכמה אמירות המבטאות את מסקנותיה לגבי כוחה המיוחד של הספרות: "כוחה של הספרות הוא בכך שהיא לא מתיימרת לתאר מציאות, אך יחד עם זאת היא מתארת אמת, שלעיתים כוחה גדול בהעברת תמונת המציאות מזה של ההיסטוריה…כיום, כאשר מגבלות המתודה ההיסטורית בשחזור המציאות של העבר הן בבחינת מוסכמה, הנכונות של ההיסטוריון להשתמש בספרות כאחד המקורות לתובנת המציאות הולכת וגוברת. הספרות לא רק משקפת מציאות מסוימת, אלא היא גם אחד הכלים לקיבועה של המציאות בדמיון הציבורי ובזיכרון הקולקטיבי". (שפירא, יהודים, ציונים ומה שביניהם, עמ' 14 – 15).
נראה כי הספר משקף את המציאות בכל מה שקשור לדימויים כלפי הערבים בחלקים ניכרים של החברה הישראלית. העייפות של היהודים בישראל מהסכסוך באה לידי ביטוי בין היתר בעמדותיה של אורה כלפי השפה הערבית והערבים. ככלל, השפה הערבית והיחס אליה ממלאים תפקיד חשוב ברומן. אילן ואברם, כקציני מודיעין ב"בבל", היו ספוגים בשפה, העריכו אותה והיו בקיאים בה עד לרמה של שינון מילונים בעל-פה. אולם אורה מואסת בשפה והיא נשמעת לה כטעונה במשמעות שלילית: "כל הערבית הזאת, עם החרחורים והלעלועים והג'עג'ועים…הרי כמעט כל מילה בה קשורה איכשהו באיזו צרה או באיזה אסון, לא ככה?" (עמ' 584). באותה מידה היא מואסת בדוברי השפה, הערבים והיא "מתפרקת" מזעמה כלפיהם על ידי חיתוך ירקות לסלט: "ואורה מסתערת על הירקות שבקערה, תופסת את הסכין החדה ומניפה יד ומנחיתה וקוצצת בשצף קצף את עבד אל קאדר ביחד עם חאג' אמין אל חוסייני ושוקיירי ונומיירי ואייתוללה חומייני, ונאשאשיבי וערפאת וחמאס ומחמוד עבאס, וכל הקסבות והקדאפים והסקאדים שלהם, ועז א-דין אלקסאם והקסאמים וכפר קאסם וגמאל עבדול נאצר, הכל ביחד טובחת…רק צרות, מהרגע הראשון רק צרות היו איתם" (עמ' 584 – 585). אולם גם הצד היהודי לעימות לא זוכה לחסד. אל הערבים היא מחברת את כל מי שבעיניה מסכן את בנה והופך אותו מאדם פרטי לחלק מהעימות, כאשר היא מוסיפה את "ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, ובהארה פתאומית גם את גולדה ובגין ושמיר ושרון וביבי וברק ורבין, ושמעון פרס גם, מה, אין להם דם על הידיים? הם באמת עשו הכל בשביל שיהיו לה חמש דקות שקטות פה? כל אלה שחירבו לה את החיים, שממשיכים להלאים לה כל רגע וכל ילד…הנה עופרק'ה, סלט ערבי, כמו שאתה אוהב" (עמ' 584 – 585).
מקורות נוספים
ישראל בן-דור, אי יהודי בים הערבי, דימוי ומציאות בהתפתחות יחסי ישראל עם המרחב הערבי בשנותיה הראשונות (1947 – 1956), אפי מלצר, ת"א (2012)
אורי בר יוסף, הצופה שנרדם, זמורה ביתן, לוד (2001)
משה דיין, אבני דרך, כרך ב', עידנים/דביר, ירושלים 01982)
אניטה שפירא, יהודים, ציונים ומה שביניהם, אופקים, עם עובד (2007) עמ' 13 – 61
"נתיבי אויר של אפליה", מאמר המערכת, הארץ, 17 פברואר 2012