אבנר גלעדי: על הוראת הערבית בבי"ס עבריים: בעקבות רשימתו של שלמה גבע

פורסם בתאריך

 

בלי להתעלם מהקשיים המקצועיים-טכניים בהוראת הערבית כשפה זרה, שורשי הבעיה נעוצים ברבדים העמוקים ביותר של ה"מנטאליות" היהודית ישראלית. המצב ששלמה גבע מתאר מקורו בבורות ובדעות הקדומות , באיבה, בזלזול ובהתנשאות, בהתעלמות ובהדרה — מאפייני הגישה אל הערבים בכלל ואל הפלסטינים בפרט בקרב חלקים גדולים בציבור היהודי בארץ, גישה שגם התרבות העברית הגבוהה נגועה בה. למשל, הדלות של יבול התרגומים מערבית (בהשוואה לתרגומים משפות אירופאיות) מאז תחיית הלשון העברית מדהימה. חוסר העניין של ציבור הקוראים המשכיל מעמיד גם היום מפעל ייחודי וחשוב כל-כך כמו בית ההוצאה "אנדלוס" בסכנה קיומית על אף השבחים שהוא קוצר על איכות פרסומיו, רובם תרגומי מופת של שירה ופרוזה ערבית. שוליותן של החברות הערביות ותרבויותיהן כנושא לסקירה ולדיון והשיבוש התדיר של שמות ומושגים בערבית באמצעי התקשורת העבריים הם דוגמא נוספת. משאלים שנעשו בשנים האחרונות הראו כיצד שיעורים ניכרים מקרב בני הנוער היהודים מתרגמים גישה זו להשקפת עולם גזענית.

מוקף ב-350-300 מיליון דוברי ערבית ובשכנות מיידית לכארבעה מליון פלסטינים, רוב הציבור היהודי בישראל חי בתודעתו על אי בודד, מנותק מסביבתו התרבותית ושוגה באשליית ההשתייכות למערב. המחשה חריפה של המציאות הזו הזדמנה לי בביקורַי ביריד הספרים הבינלאומי בקהיר – חוויה תרבותית ואנתרופולוגית מסעירה. מהלך בין המוני המבקרים — נשים וגברים, ילדים, צעירים ומבוגרים, מצרים ואורחים מכל פינות העולם הערבי – הרהרתי: כמה מן היהודים בישראל מודעים לקיום האירוע המרשים הזה בבירת התרבות של  המזרח התיכון, מרחק של ארבעים דקות טיסה מתל-אביב? וכמה יהודים ישראלים נוטלים בו חלק?  קומץ קטנטן של אנשי מקצוע, לא יותר.

"אין ספק", אומר שלמה גבע, "שקיים צורך בידיעת השפה הערבית בישראל, לפחות, לצרכים אקדמיים וביטחוניים". הצורך בסיסי יותר, לדעתי. ההיקף והעומק של הכרת התרבויות הסובבות אותנו וידיעת השפה הערבית יקבעו לטווח ארוך את אפיה של החברה הישראלית – לוחמת, מתבצרת ומסתגרת או שוחרת שלום ופתוחה לשיתוף פעולה.

אני מודע למאמצים שעושים אנשי המקצוע במשרד החינוך ומורים מסורים ומוכשרים להרחבת ההיקף של הוראת הערבית ו"עולם הערבים והאסלאם" ולשיפור תוכניות הלימודים ושיטות ההוראה. אבל ללא שינוי יסודי באווירה הציבורית הצלחתם תהיה מוגבלת. ובכל זאת, בלי להמתין לתפנית המיוחלת אני מציע לנסות דרך אחרת: להנהיג כמקצוע חובה במערכת החינוך על כל שלביה את לימודי העולם הערבי דווקא – גיאוגרפיה, היסטוריה, ותרבות בתוכנית מרוכזת שתיושם בעזרת אמצעי ההוראה החדישים והמגוונים ביותר ולשלב בהם בהדרגה את לימודי השפה הערבית, לא כמטרה כשלעצמה ולא כתחום לימודים נפרד. תוכנית כזו, שתקנה את השפה בהקשריה החברתיים והתרבותיים, תצמיח גם ביתר קלות שכבה של מתמחים, אותם תלמידים בביה"ס התיכוניים שיהיו מעוניינים להרחיב ולהעמיק את לימודי השפה, הספרות והתרבות הערבית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *