אין ברצוני או ביכולתי להיכנס לנבכי המחלוקת על האוריינטליזם ופרשנותו. כסוגיה שמהות הדיון בה נעוצה בתורת ההכרה, העיסוק בשאלות שמעלה האוריינטליזם הוא סבוך ומפותל ודורש בעיני הכשרה מעמיקה בפילוסופיה (המערבית, למרבה האירוניה) של המאה העשרים יותר מכל תחום ידע אחר. אולם לאחר הקריאה העירנית של הדו-שיח בין הפרופסורים זאבי, טאובר וטולידאנו על גבי הבמה הפתוחה, נותרתי תוהה על ערפול שִבְרָהּ של בעיית הבנת ה’אחר’ בדבריהם של שלושת מורַי (בהנחה שהוראה איננה רק הרצאות פרונטליות).
מסופר בגמרא כי לא היו מושיבים בסנהדרין אלא מי שהיה חריף דיו לדעת כיצד מטהרין את השרץ מן התורה, וכי היו שהצליחו ללהטט אף בק”ן טעמים מדאורייתא לעניין זה. אין משמעות הדבר שחכמי הסנהדרין נדרשו להיות כופרים, כמובן, אלא שהידע והגמישות המחשבתית שלהם היו צריכים להיות ברמה שתאפשר להם ל”הוכיח” את הבלתי אפשרי מן המקורות עצמם. “שבעים פנים לתורה”, וההיסטוריה הוכיחה שגם הישענות על טקסט מקודש אחד יכולה ליצור ולהאדיר מחלוקות על עניינים שבשוליה ובמרכזה של הדת. איזה פן מבין השבעים נבחר להיות המוביל על ידי פוסקי הלכה בזמן נתון? זו שאלה שהתשובה לה, כפי שכתבו הפרופ’ זאבי וטולידאנו, היא תלוית הקשר ונסיבות אישיות, חברתיות, כלכליות ופוליטיות. הדתות השונות פיתחו במשך מאות רבות של שנים מנגנונים משוכללים כדי לטהר שרצים ושוב לטמאם ק”ן פעמים תוך הסתמכות על אותם טקסטים מקודשים בדיוק. לעניות דעתי, את התשובה לשאלה מדוע טיהור אחד מצליח ומתקבל וטימוא אחר נכשל ונזנח, יש לבקש בעיקר בתיאוריות מתחום מדעי החברה, דוגמת ההעדפה הבררנית (Elective Affinity) של וֶבֶּר.[1]
אם ניתן לבסס הסכמה על כך שהבנת ה’אחר’ כרוכה בסינתזה של עבר ושל הווה, בין טקסטים עתיקים מקודשים ובין פרשנות ומציאות מודרנית – ונדמה לי שעל כך, בסופו של דבר, לא תהיה מחלוקת בין הפרופ’ זאבי וטולידאנו לבין פרופ’ טאובר – נשאלת השאלה מהי הדרך הנכונה להגיע להבנה כזו. פרופ’ טולידאנו טען כי המְסַמֵּן איננו בעל חשיבות משנית ביחס למסומן אלא נושא מטענים תרבותיים וחברתיים כבדי משקל, ופרופ’ זאבי הוסיף כי לאחרונה גוברים – ולעניות דעתי בצדק – הקולות הקוראים לחזרתם של לימודי האזור (Area studies). מיטשל, שאותו הזכיר זאבי, נזקק אמנם לטיעון אנטי-מערבי ברוח האוריינטליזם המתגונן (“הבה ונוכיח כי אירופה וארה”ב חושבות בצורה פרובינציאלית”) כדי לחבב את עמדתו על קוראיו המערביים,[2] אולם אל לנו להיות קטנוניים, שכן בסופו של דבר הוא קורא לחידוש ההתעמקות בתרבות ובמאפיינים הייחודיים לכל אזור. השאלה החשובה היא כמובן כיצד לעשות זאת. לכך לא התייחסו ישירות שלושת קודמיי, ולכך אבקש להתייחס להלן.
במהלך לימודי התואר השני שלי, בתום אחד הקורסים על המזרח התיכון המודרני, התעניין המרצה בדעתם של התלמידים על תכני הקורס. הרמתי את ידי ולתומי הצעתי כי ברשימת הקריאה של השנה הבאה המרצה יכלול חומר רלוונטי בערבית. קשה לתאר את המהומה שהתחוללה בכיתה, אף שלא ביקשתי מאף אחד לקרוא בשפה שאיננו שולט בה, אלא להעניק את ההזדמנות לאלה שכן שולטים בה להעשיר ולגוון את הדיונים בכיתה ולשמוע מהי, בסופו של דבר, עמדתה של ה”כַּלָּה”. לימודי אזור רציניים חייבים, לעניות דעתי, להישען על הַקנָייה ועל רכישה של שליטה גבוהה בשפה הערבית (אני מתייחס למזרח התיכון הערבי, אולם הדבר נכון גם לגבי השפות הנוהגות בתורכיה, איראן, כורדיסטאן וכו’ למתמחים במדינות אלה), אלא שהדוגמה שלעיל ממחישה כי המסגרת האקדמית בארץ איננה תובעת שימוש אינטנסיבי דיו בשפה הערבית – לכל הפחות קריאה ודיבור, אם לא כתיבה – שהיא הכלי הבלעדי לחקר המזרח התיכון הערבי על הדיסציפלינות השונות שלו.
אַל-לֻּעַ’ה בַּאבּ אל-חַצַ’ארַה, אומר הפתגם הערבי הידוע, או “השפה היא המפתח להבנת התרבות”. אלא שאנו מצויים בעידן שבו התקדמותו של החוקר נמדדת בכמות פרסומיו בכתבי עת באנגלית, ואלה, למעט IJMES ואולי עוד מעט אחרים (שרובם אינם נמנים על השורה הראשונה של כתבי העת המדעיים, ומסיבה זו הם פחות אטרקטיביים לחוקרים), אינם מטריחים את המחברים בשימוש מעמיק במקורות בערבית. לכן קל היום, יחסית, לייצר ידע מדעי פסאודו-מוסמך על המזרח התיכון הערבי: התנאי הראשון וההכרחי הוא אנגלית מושלמת, וכמאמר מודעות הדרושים, “ידיעת ערבית יתרון”. מספר יזמים ערבים ומערביים היו זריזים באיתור הכיוון שאליו נושבת הרוח המערבית ופתחו סוכנויות מידע, אתרי אינטרנט ומכוני חשיבה שכל מטרתם היא לתרגם מֵעַרבית לאנגלית חומר שהם עצמם בוחרים להציג, לרוב בצורה מגמתית, בשפה מובנת לכל אזרח אמריקאי. המומחה המערבי למזרח התיכון הערבי המודרני אינו זקוק כלל לקרוא, לשמוע או לדבר ערבית: אחרים עושים זאת בשבילו, והוא מלקט מן המוכן בהתאם לצרכיו ולאמונותיו. פרשנות מודרנית, ללא ספק, של הביטוי “שבעים פנים לתורה”.
אולם הבעיה חמורה אף יותר. גם חוקרי המזרח התיכון המודרני השולטים ברזיה של השפה הערבית נוטים להיכנע לחשיבה זו ולא מנצלים את יתרונם היחסי על חוקרים אחרים, פשוט מכיוון שבדרך כלל הוא לא נדרש. בוודאי אָמוּר הדבר ביחס לחוקרים מתחום מדעי החברה: הם מתקשים לעורר את עניינם של עמיתים ושל כתבי עת בדברים שנכתבים ונאמרים בערבית. כמה חוקרים בארץ ובעולם יספקו “תיאור גדוש” של תופעות חברתיות ופוליטיות במזרח התיכון הערבי המודרני, כזה שנשען על הספרות הראשונית הפורחת בערבית, מאמרי העמדה בעיתונות, הצגות התיאטרון, חילופי הדברים בפורומים מקוונים וב’טוקבקים’, הכתיבה הסאטירית והקריקטורות, תוכניות האירוח בטלוויזיה, וראיונות עם אישים שהערבית שבפיהם רהוטה הרבה יותר מהאנגלית שבפיהם? כמה סוציולוגים יבססו באופן מדעי טענה נגדית לדבריו של פרופ’ טאובר כי “תופעת החילוניות […] זניחה עד אפסית בקרב רובו של האסלאם המזרח התיכוני”, תוך שהם נעזרים גם במאפייני הפרסומות בתקשורת הערבית; בגילוייה השונים של תרבות הצריכה המערבית הפושה בכל רחבי המזרח התיכון; וברזי הביקורת על המתירנות בקרב סטודנטים וסטודנטיות במוסדות רבים להשכלה גבוהה בעולם הערבי? כמה חוקרים יהיו מסוגלים להפריך בצורה זו את ה”מהותנות ההסברית” ולהראות שתופעת ההתרחקות מהמסורת וחיקוי המערב במדינות ערב מַדִּידָה שינה מעיניהם של חכמי הדת וההלכה אף שאיננה זהה למושג (המערבי לחלוטין) “חילוּן”?[3] אם התשובה היא כפי שאני סבור שהיא, אין לנו להלין אלא על עצמנו.
הערה קטנה לסיום, על דבריו של פרופ’ טולידאנו בעניין קבלת ההחלטות השגויה: למרבה הצער, הארגונים הלא-ממשלתיים בארץ מקבלים ללא עוררין, כך נראה, את אופן ייצור הידע הקיים. ספורים עד כאב הם הארגונים הנמנים על “מחנה השלום” המעסיקים בשורותיהם דוברי ערבית וקוראי ערבית, המסוגלים לתאר את המציאות כפי שהיא נתפסת בצד השני ללא תיווכן של סוכנויות ידיעות וסוקרי התקשורת הערבית מימין ומשמאל. מחנה השלום מסתפק, לרוב, במלל העצום שנכתב ונאמר, בעברית ובאנגלית, על המזרח התיכון, מפי אלה שלרוב אינם קוראים ודוברים אותו לעומק (השפה הזרה הפופולרית בארגונים אלה בארץ היא בדרך כלל האנגלית, שיעילות השליטה בה ברמת שפת אֵם לצורכי גיוס כספים ותרומות היא מוכחת). בעינַי דומה הדבר לערבים שהיו מנסים להבין את ישראל על סמך האופן שבו היא מתוארת בעיתונות הבין לאומית. המהדרין נשענים כביכול על “מידע מבפנים” שאינו אלא דיבורים מערביים מפיהם של ערבים/מוסלמים, כמו וַפַאא סֻלְטַאן, הפסיכיאטרית האמריקאית ממוצא סורי,[4] שדבריה עוררו התרגשות רבה בקרב רבים בישראל ובעולם אף שערכם האמיתי דומה לדבריו של אינטלקטואל אירופי יהודי שחי ומתגורר בווינה והוסמך על ידי המערב לפרש את מגרעותיה של החברה הישראלית. דוברי הערבית וקוראיה, לעומת זאת, ה”מזרחנים” או ה”ערביסטים” בישראל, לא הצליחו להשתחרר עדיין מהתדמית הממסדית והבטחונית שדבקה בהם. נשאלת השאלה האם רק הם עצמם והמוסדות הממלכתיים “אשמים” בכך, או גם ארגוני השלום עצמם, שאינם מחזרים אחר בוגרי המחלקות לערבית, לאסלאם ולמזרח תיכון באוניברסיטאות בישראל.
לאחרונה ניהלתי ויכוח עם מנהלו של אחד הארגונים הצעירים והרעננים בישראל המאמינים, כמוני, בדו-קיום ובשלום, שבסופו הוא כתב לי: “אני לא קונה את הטיעון שחייבים לדעת ערבית כדי להבין את המצרי”. הייתי צריך לקרוא שנית את המשפט כדי להאמין שאדם העומד בראש יוזמה כזו מאמין באמת ובתמים שמשא ומתן במהותו העמוקה, לא הפוליטית אלא החברתית-תרבותית, יכול להביא לפיוס אמיתי כאשר הוא מתנהל בין אליטות משני הצדדים המסוגלות לתקשר באנגלית בלבד, ושרמת ההבנה שלהן ביחס לסביבת חייו של השני היא נחותה מעצם הגדרתה. שוב אומַר: אם זהו המצב, אין לנו להלין אלא על עצמנו. בהעדר גורם רלוונטי אחר, קהילת המזרחנים הישראלית היא המופקדת בעינַי על פיתוח הידע המקצועי ועל השיווק הקהילתי של המהות והאיכות האמיתית המסתתרת מאחורי העדנה המתחדשת של “לימודי האזור”, וכל עוד הדבר לא יקרה יש לצפות כי ההתנהלות הממשלתית והחוץ-ממשלתית ביחס למזרח התיכון הערבי תיוותר בעייתית, אטומה, אירופו-צנטרית וכושלת.
* אסף דוד הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים
[1] ראו, למשל, Alan J. Winter, “Elective Affinities Between Religious Beliefs and Ideologies of Management in Two Eras”, The American Journal of Sociology, Vol. 79, No. 5. (March 1974), pp. 1134-1150. לדיון מיוחד במקס ובר והאסלאם ראו Bryan Turner, Weber and Islam (London, New York: Routledge, 1998)
[2] ראו ההפניה בהערת השוליים הראשונה ברשימתו של פרופ’ דרור זאבי מה-3 באוקטובר 2007, “אם נקרא לוורד בשם אחר”.
[3] ובפרפראזה לדבריו של פרופ’ טאובר: מדוע כל כך קשה למלומדי העולם המערבי לקבל את העובדה שתהליך ההתרחקות מהדת עשוי לקבל פנים, מאפיינים ושמות שונים בתרבויות שונות, וכי זניחת המסורת מטרידה את חכמי הדת המוסלמים לפחות באותה מידה שנטישת האמונה באל האחד מטרידה רבנים יהודים?
[4] ראו http://www.memritv.org/clip/en/1050.htm.