יאיר בוימל*
בהשתאות והערצה, המהולות אולי במעט קנאה (ועל כך בהמשך) אנחנו מתבוננים בגל ההפגנות במדינות ערב. ואכן, יכול להיות שבעוד שנה או יותר ולאחר שקצף התוצאות הראשוניות להן אנו עדים כיום יישכח, נדע אם ההפגנות ובמידת מה אף המרי האזרחי, אכן הביאו, ולו בחלק מהמדינות, לשינויים פוליטיים ותרבותיים ארוכי טווח.
הנוכחות המסיבית של האירועים בכל אמצעי התקשורת וכמות המלל העצומה המוגשת לנו אודותיהם, מציבה אותנו, המורים להיסטוריה של המזרח התיכון, במעין עמדה של ידענים. אלא שמחד גיסא אנו מצווים, כהיסטוריונים, להיזהר מלהפוך לפרשנים של המציאות ובודאי שלא להצטרף לקבוצת השוטים המנבאת עתידות ומאידך גיסא, כמורים להיסטוריה של האזור, ומכאן כמחנכים ומעצבי השקפת עולם, גם על הסכסוך הישראלי פלסטיני/ערבי, איננו יכולים להתעלם מהדברים ולהותיר את תלמידינו בלא כלום. הם ומעגלים רחבים אף יותר, שואלים ומצפים מאיתנו לתגובה מושכלת על “האירועים” ואנחנו חייבים ואף רוצים לענות. מה, אם כן, נענה לשאלה: “מה את/ה אומר/ת על מה שקורה במדינות ערב ?”
את האירועים האחרונים במזה”ת יש לנצל כהזדמנות פז לחנך את הסטודנטים שלנו להביט בעיניים צנועות וסקרניות על הסובב אותם. אירועים אלה מהווים רגע היסטורי מיוחד במינו אותו נוכל לנצל בצורה מיטבית כדי לשרש מאיתנו ומהסטודנטים שלנו את ההיבט המתנשא והשחצני, הישראלי הטיפוסי על ארצות ערב. מעבר לצניעות, לסקרנות ודיכוי ההתנשאות נוכל אולי גם, כישראלים, שרבים מהם רואים בשלטון ו”במדינה” את קודש הקודשים, , לפתח אצלנו ואצל תלמידינו קנאה מסויימת באותו המון ערבי שמעז לצאת נגד השלטון, העלול גם, כמו בלוב, לגלות אפס סובלנות להפגנות נגדו. כמורים נוכל להצביע על תהליכי דמוקרטיזציה הבאים “מלמטה”, דבר שמרבית הישראלים לא יכלו אפילו לדמיין שהוא אפשרי “אצל הערבים”.
האירועים הללו יסייעו בידינו לקחת דוגמא מהאזרח התוניסאי, המצרי והבחרייני המבקש, כפי שמדווח לנו, להשעין את זהותו הקולקטיבית על האזרחות המודרנית הלאומית-מדינתית המשותפת, ולא על הדת או על הלאום האתני המסורתיים המפצלים. שהרי בארצנו, כידוע, אנחנו עדיין רחוקים מאידיאל זה, מכיוון שבישראל “היהודית והדמוקרטית” עדיין אין הלימה בין לאום (יהודי) ואזרחות (ישראלית), ומכאן גם שאין משמעות של שוויון לאזרחות הישראלית. בישראל יש העדפה של האזרחים היהודים (בדתם ו/או בלאומיותם) על פני האזרחים הערבים נראה כי חלק מאותם “ערבים” בארצות השכנות להם התרגלנו לבוז ודווקא אלה שיוצאים לרחובות, מאסו בעריצות, באפליה ובגזענות לסוגיה. הם, בוודאי חלקם, דורשים שוויון אזרחי.
נוכל גם להצביע על ההבדל הגדול והמכריע בין “המוסלמים” לבין האסלאמיסטים. כלומר, בין ההמון המוסלמי הגדול שכל מבוקשו הוא “לגמור את החודש” ולקיים מדינה אזרחית, לבין קנאי האסלאם לסוגיהם, המהווים כיום מיעוט שרוצה להפוך את המזה”ת תחילה ואת שאר העולם לאחר מכן, לגיהינום הנשלט על ידי השריעה. נוכל אולי גם להראות שישראל מעניינת את האזרח הערבי הממוצע בארצות ערב פחות ממה שאנחנו נוהגים לחשוב. כידוע, וזה תמיד מאוד מפתיע את האזרח הישראלי שחי בפרנויית השמדה נצחית, “ישראל” ואף “הפלסטינים” הוזכרו רק בשלי האירועים המדוברים, דבר שלא הפריע לפרשנים המלומדים בטלוויזיה לדבר הרבה יותר מדי על ההשלכות שעלולות להיות לאירועים על היחסים עם ישראל.
שואלים רבות “מה ניתן ללמוד מההיסטוריה?” במסגרת השיח שלנו עם הסטודנטים נוכל אולי להצביע על המציאות המתוחה הבינערבית של היום ולהזכיר, בלא מעט חרדה, כי שלוש מלחמות (1948, 1956, 1967) ואולי אף ארבע, בין ישראל לארצות ערב, פרצו גם בשל סיבות שהיו קשורות להתפתחויות של היחסים הבינערביים כמו גם לרצון ישראלי, שנבע כל פעם מסיבות אחרות, “לזרום” ולנצל את אותן התפתחויות ולא למנוע את פרוץ המלחמות ואף להסלימן לאחר שפרצו.
לסיום, וכחלק מעיסוק החובה שלנו בחינוך פוליטי עכשווי (ואוי למרצה להיסטוריה שנמלט מכך) ניתן יהיה לתהות על דברי מי שהיה ראש ממשלה וכיום שר ביטחון, אהוד ברק, שאמר ב-2006, שישראל היא “וילה בג’ונגל”, כלומר: אי יבשתי שקט, נעים ונוח בתוך אוקיינוס אפל וקטלני. האם האירועים האחרונים יובילו בעתיד להערכה מחודשת לגבי דימוי זה? האם, אם וכאשר מסביבנו יתרחש תהליך דמוקרטיזציה ארוך, קשה ורצוף מהמורות של עיצוב זהות אזרחית חוצה גבולות דתיים, נמשיך אנחנו להפלות את המיעוט הערבי ולתחזק את הכיבוש בשטחים הפלסטינים?
* ד”ר יאיר בוימל מלמד היסטוריה של המזרח התיכון במכללה האקדמית לחינוך – אורנים.