בעיון רב קראתי את דבריך שפורסמו באתר אילמ”א וניכר בהם שהם נובעים מ”ראש גדול”, מאדם איכפתי, שיש לו דעה מגובשת, והוא אינו שומר אותה לעצמו אלא נותן לה ביטוי, ועל כך תבורך. אלא שאין מנוס מלהשיב על דבריך שכן יש בהם שתי נקודות שבהן – לעניות דעתי – אתה טועה.
הנקודה האחת היא החשש שלי שנפלת בפח שטמן אדוארד סעיד לכל מי שחוקר וכותב על המזרח התיכון. האווירה שהשתלטה בשנים האחרונות על חוקרי המזה”ת, בעקבות סעיד, היא שכל מי שמציג את המציאות המזרח תיכונית כפי שהיא הוא “מזרחן” בהיבט הסעידי-השלילי של המילה, וכל מי שעוצם את עיניו ומתעלם מהמציאות הוא “בסדר”, חיובי. הגרוע יותר הוא, ושוב בעקבות סעיד, שכל מי שמאשים את בני האזור בצרות הכרוניות שלהם הוא “מזרחן”, וכל מי שמאשים את הקולוניאליזם המערבי בכל צרות הערבים והמוסלמים הוא “משלנו”. האווירה הזו שהשתלטה על חלק מהחוקרים בחלק מהאקדמיות מעוותת את המחקר, משבשת את הפירסום ומעקרת את הגישה הרואה במציאות את נקודת המוצא של המחקר. היא משמשת כמשטרת מחשבות המתיימרת לבדוק את מצפונו וכוונותיו של החוקר, האם הוא חלק ממה שמוצג כמנגנון הדיכוי הפוליטי, הכלכלי או התרבותי המערבי, או האם הוא עושה את מלאכתו מתוך נאמנות עיוורת לשיח הפוסט קולוניאליסטי. נכון שהיום להיות “פוליטיקלי קורקט” זה “אין”, אך זה לא אומר שזה נכון מהבחינה המחקרית.
הנקודה השנייה שבה טעית, ובגדול, היא הראייה האטומיסטית שבה אתה מנסה להביט על האזור, כדבריך על הצורך להפריד בין סוגיות: “הישראלי החוקר את אזור המזרח התיכון צריך להיצמד לדיסציפלינה המדעית שבה הוא חבר – היסטוריה, מדע המדינה, אנתרופולוגיה, גיאוגרפיה, ספרות וכו’.” ואני תמה: האם ליחס המסורתי אל האישה, הרואה רק טוב בהישארותה בבית (=סוגיה חברתית מגדרית) אין השפעה על שוק העבודה (=סוגיה כלכלית)? האם הסכסוך ההיסטורי בין הסונה והשיעה חף מהשפעה על הפוליטיקה המודרנית? האם למעמד הדת בקרב רבים מהמוסלמים אין השלכה על תפיסותיהם הפוליטיות והחברתיות? האם לא שמעת על הבעיות בין המצרים המוסלמים והמצרים-לא-פחות הנוצרים-הקופטים? האם ניתן לצמצם את המחקר על מה שקורה במצרים להבדלים התיאולוגיים בין האסלאם והנצרות? האם אין קשר בין התפיסות הסטריאוטיפיות ההדדיות של אליטות עירוניות (קהיר, בירות, דמשק) ובדוים (סעודיה, לוב) ובין השיתוק האוחז בפוליטיקה הערבית ברמת הפיסגה? והאם אין הספרות והשירה הערבית המודרנית משקפת סוגיות חברתיות, פוליטיות, כלכליות, פסיכולוגיות, אנתרופולוגיות ומגדריות? האם ניתן לחקור את הספרות הערבית המודרנית מבלי לרדת לעומקן של סוגיות “לא ספרותיות” אלה? האם המציאות במזרח, כמו בכל מקום אחר, איננה מורכבת מרבדים של מרכיבים שונים זה מזה?
המחקר המודרני חזר אל הראייה ההוליסטית, המערכתית, בהרבה מהסוגיות העומדות למחקר, ונטש במידה רבה את הראיה האטומיסטית, הפרטנית, שאפיינה אותו לפני דור. בשנת 2002 זכה פרופ’ דניאל כהנמן שהוא פסיכולוג, בפרס נובל לכלכלה, על מחקריו המשלבים את שני המדעים.
תנועות אסלאמיות סלפיות, ובראשן הזרם המרכזי של הווהאביות הסעודית, קשורות מטבע ברייתן בהיסטוריה (=סלף), והן מנסות למצוא את הדרך ליישם את מסורת “אלסלף אלצאלח” (=הטובים שהיו בעבר, בהיסטוריה) בעתיד הפוליטי, הכלכלי והחברתי של חברותיהן. אז איך ניתן להפריד את ההיסטוריה מהפוליטיקה, מהכלכלה וממדעי החברה?
תנועות ג’יהאדיסטיות מודרניות מסתמכות, מבחינתן בצדק, על דמויות מההיסטוריה האסלאמית, מג’עפר בן אבי טאלב (“ג’עפר אלטיאר”) ועד ח’נסאא’, מקרב בדר ועד שלום חודיבייה, מפסוקי הקוראן ועד ציטטים מהחדית’. אז ניתן להפריד את ההיסטוריה והדת מהרטוריקה שבשימוש ארגוני טרור?
אני רחוק מלומר שהמחקר צריך להיות מערבי ברוחו וציוני במגמתו, אך מנגד אני גם רחוק מלומר שהמזרח – הערבי או האסלאמי – הוא כליל השלמות, גן עדן של זכויות אדם, נשים ומיעוטים, אשר המערב והציונות אשמים בכל תחלואיו: אלחג’אג’ אבן יוסף, כשעמד מול אנשי כופה השיעים בהשוותו את ראשיהם לפירות שהבשילו ושהגיע זמן קטיפתם, לא היה סוכן ציוני, לא כובש אירופאי ולא נציג קולוניאלי של תרבות המערב. לא לשווא הפך סיפורו לאבן יסוד בספרי הלימוד של ילדי העולם הערבי המודרני, ולהזכירך, הוא אמר את דבריו בשנת 695 לספירה, הרבה לפני שהקולוניאליזם המערבי הגיע למזרח. אז לא היה אלחג’אג’? האם אין קשר בין היסטוריה, פוליטיקה וחינוך?
רצה הגורל, וגם הגיאוגרפיה והצבא והשכנים, ובישראל יש רבים שלמדו ערבית, רבים ששרתו בצבא ובכוחות הביטחון, ורבים המתעניינים בסביבתם המיידית, אז אנחנו אשמים שישראל הפכה למעוז של ידע על העולם הערבי? האם להיות “מזרחן” ישראלי זה פחות מכובד מלהיות אמריקני חסיד של ברנרד לואיס?
יניב יקירי, יש גבול לתקינות הפוליטית, שכן כאשר היא משתיקה את האמת של המציאות היא מעקרת את החוקר ומחבלת במחקר. החוקר חייב להתייחס לתופעות כפי שהן, ללא כחל וללא שרק, בלי ליפות אותן, ובלי לכער אותן. עליו לנסות להיות אובייקטיבי עד כמה שהדבר ניתן במציאות המורכבת של חיינו, ולהשתחרר ממגבלות שמטילות עליו השתייכותו הלאומית והאזרחית מצד אחד, ומגמות תרבותיות ופוליטיות מצד שני. המדע נופל קרבן, לעתים קרובות מידיי, הן לקנאות לאומית והן לקנאות של תקינות פוליטית. שתיהן מזיקות למחקר באותה מידה, ועל החוקר להישמר משתיהן.
להיות “מזרחן” זה לא בושה, אם ה”מזרחן” לא מביא בושה על ה”מזרחנות”, ואינו הופך אותה לשפחה נרצעת של מגמה זו או אחרת. אני מאחל לך שתהיה “מזרחן” אמיתי, אובייקטיבי, לא חושש מאף אחד, ולא חייב לאף אחד, כזה שציבור העמיתים והקוראים יתייחס אל מחקריו ברצינות. רק חוקרים אובייקטיבים ואינטרדיסציפלינאריים יצליחו להחזיר למקצוע המזרחנות את הכבוד הראוי לו, לאחר שסעיד הצליח להכפישו בעפר.
עלה והצלח, יניב, המחקר זקוק לאנשים איכפתיים כמוך, אך פקח עיניך והיזהר ממלכודות שמציבים אלו שלא נעים להם להיות מושא המחקרים שלך, כי הם יודעים את האמת של המציאות שלהם.
* ד”ר מרדכי קידר הינו מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן.