September 2012

שידור הסדרה של צבי יחזקאלי ודוד דרעי "אללה אסלאם: בעקבות השתלטות האסלאם באירופה" בערוץ 10  שהחל בחודש זה עורר לאחרונה ביקורת רבה. יוצרי הסדרה הואשמו בהפחדה, בגזענות, באסלאמופוביה ואף בסילוף עובדות. כתב אחד הרחיק לכת וכינה את הסדרה הפרוטוקולים של זקני האסלאם (וכאן תגובתו של הבמאי). בפוסט זה אתייחס אם כן לרעיון הכללי שעולה מהסדרה עד כה, אולם בשני הפוסטים הבאים אבקש להתקדם אל מעבר לעיסוק בסדרה כדי לנסות ולהעמיק את הדיון בסוגיה המהותית יותר של המיעוטים המוסלמיים במערב אירופה ובצפון אמריקה,דיון שמוכרח להתקיים ושיש לנהל אותו באופן מושכל, ביקורתי ומאוזן. (עוד על תוכן הפוסטים הבאים בסוף פוסט זה). אללה יוסתור הנושא בו בחר יחזקאלי לעסוק חשוב ומעניין. את העיסוק במיעוט הערבי והמוסלמי באירופה יש לכלול בהקשר האקטואלי הרחב יותר של יחסי "המערב" ו"האסלאם" (ובפוסטים הבאים אנסה להגדיר באופן ברור יותר מושגים פשטניים אלה, ולתחם אותם). ואכן הכתב לענייני ערבים זיהה את אירופה כזירה חדשה בה נפגשים סלפים, יהודים ואירופאים אחרים, אך זאת בלי לנסות ולהתעמק בהגדרת זהויות רחבות אלה. שני הפרקים הראשונים היו מעניינים בעיני ונגעו בסוגיות מהותיות. נעשה בהם אף ניסיון מוגבל להציג תמונה מאוזנת, אולם עד כמה שניתן לשפוט בשלב זה של הסדרה, יחזקאלי בחר להתמקד בממד צר ופופוליסטי של התופעה במקום לנהל דיון כולל ומעמיק. ואולי דיון כזה הוא בגדר ציפיה גבוהה מדי מכלי תקשורת פופולרי? צירוף המילים התמוה "אללה" ו"אסלאם" שנבחר כשם לסדרה וכותרת המשנה: "בעקבות השתלטות האסלאם באירופה" מגדירות מראש את הסיפור. אין בפנינו מסמך העוסק בסיפור המורכב של המיעוט המוסלמי באירופה, אלא סיפור של השתלטות "האסלאם" על היבשת (ושוב – מה זה בכלל "האסלאם"?!). בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם הוקרנה הסדרה לראשונה, היא הופיעה תחת השם המכובד יותר "החצר האחורית של אירופה: צבי יחזקאלי בעקבות המהגרים המוסלמים", אולם בערוץ 10 הפכו המהגרים האלה ל"האסלאם", ועקבותיהם בחצר האחורית היו לסיפור של השתלטות. את הסיבה לשינוי השם יש לתלות ככל הנראה באלוהי הרייטינג. הפרק הראשון נפתח בסגנון של סרט אקשן הוליוודי. יחזקאלי הוא הגיבור המסוקס, ממיין כאפיות ומחליף זהויות לפני היציאה לפעולה. בעריכה משולבים קטעים ממעלליו הקודמים של הגיבור כשהוא מסקר חדשות תחת אש צולבת או רואה את הלבן בעיניהם של מבוקשים חמושים במחנות פליטים. לפני שהוא נוסע לאירופה נפרד יחזקאלי מהאשה ומהילדים ויוצא לקדם את פני הסכנה. פתיח זה כשלעצמו אינו מאפשר עוד הצגה אובייקטיבית של קהילות המהגרים המוסלמים באירופה. הוא מסמן מראש את המסקנה: המוסלמים הם סכנה שיש לפחד ממנה ובשביל להתעסק איתם צריך להיות גיבור. בעשור הקודם הביא צבי יחזקאלי שינוי מרענן אל הנוף המונוטוני של סיקור הערבים בישראל. הוא יצא נגד עמיתיו מ"דורהפרשנים עם שיער השיבה ששידר מעבר למסך הברזל" כאהודי ערי מערוץ 2 ועודד גרנות מערוץ 1. "אני מסביר את הערבים אחרת" אמר, "תמיד מתייחסים אליהם כאל ישויות מדיניות. אצלי יש יותר צבעים, ריחות וקולות". יחזקאלי האשים את עמיתיו בסטריאוטיפיזציה של הערבים, אולם החד-ממדיות והחד-צדדיות של "אללה איסלאם" עולה בהרבה על ההטיה שעליה דיבר בזמנו. הסדרה צובעת בגוונים של שחור ולבן תמונה שהיא צבעונית ומורכבת הרבה יותר ועל כך כבר נאמר במקורותינו "מום שבך אל תאמר לחברך". הנטייה האנטי ערבית או האנטי אסלאמית של יחזקאלי מגיעה בד בבד עם התחזקותו המתוקשרת בדת ישראל. הדבר מאכזב במיוחד מאחר והתחזקות בדת אינה צריכה להיות מלווה בהתנשאות על האחר, בביטולו ובהשטחתו, ולהיפך. בדיון על קיר הפייסבוק של צבי יחזקאלי ודסק הערבים של חדשות 10 (תגובה מספר 119) כתב עמי דגני, מומחה לתקשורת הפלסטינית: "צביקה היקר, האם אתה לא מוטרד מכך שכמעט כל הקוראים והמגיבים פה משבחים ומהללים את הסדרה שלך? האם נעלמה הביקורת וחדל הוויכוח? האם שנאת 'עמלק' משתלטת עלינו? אני מכיר אותך משכבר ומוקיר אותך מאוד, ועם זאת אני חושש שמה שאמרת לפני כמה שנים על הפרשנים הוותיקים, לבני השיער, מתקיים בסדרה הזו (שראיתי רק חלקים ממנה) – הצגת הערבים והאסלאם דרך המשקפת המדינית-בטחונית בלבד. הסרט מציג תמונה מאוד קודרת, בזמן שהמציאות הרבה יותר צבעונית. אני גם סולד מהשמחה לאיד של ישראלים רבים (שמובעת גם בתגובות למעלה), שלדעתי הסדרה שלך מעודדת, כאילו עוד מעט והאסלאם ישתלט על אירופה, ובקרוב הם ילמדו על בשרם מה זה פיגוע מדי שבוע, חס וחלילה." אין בדברים אלה משום הכחשה שאירופה מתמודדת עם בעיה לא פשוטה, אך האם הפתרון לבעיה זו הוא בהסתה למלחמת תרבות? יש אסלאם קיצוני במערב בין הביקורות השונות שנכתבו על הסדרה היו כאלו שטענו שאין אסלאם קיצוני במערב. טענות אלו שגויות לא פחות מהניסיון לצבוע את כל הקהילות המוסלמית במערב בצבעים קיצוניים. האסלאם הקיצוני קיים במערב ומהווה איום משמעותי על הביטחון במדינות מערביות רבות. קהילות המהגרים המוסלמים במדינות אלו מצמיחות מתוכן קיצונים לא מעטים. כמו בכל מקום אחר גם שם משגשגים הקיצונים בעיקר במקומות בהם המדינה מפגינה אוזלת יד ואשר יש בהם נחשלות, בורות ועוני. במערב נוספים על אל הגם ההדרה, הגזענות והאפלייה מהן סובלים המהגרים ואלה משחקים לידי הקיצונים וסוללים את הדרך אל לבם של צעירים אבודים. כיום רבים מבני הדור שני והשלישי של המהגרים,ילידי הארץ הקולטת, ניצבים בפני משבר זהות. הם אינם שייכים לארץ המוצא ממנה היגרו הוריהם, אך גם אינם מתקבלים כשווים בארצות מולדתם במערב. תסכול זה מביא את חלקם למצוא מפלט בזהות האסלאמית שהיא על לאומית ובעצם טרנסצנדנטית – מעבר לעולם הזה. מיעוטם פונה לקיצוניות. מדריד, לונדון, מוסקבה, ניו יורק, דרום צרפת ומקומות נוספים במערב ידעו פיגועי טרור קשים בשנים האחרונות שבוצעו על ידי ארגוני אסלאם קיצוני או תומכיהם. ניקח לדוגמא את סיפורו של האמאם אנור אל-עולקי, יליד ארה"ב. משפחתו הגיעה לארה"ב מתימן לצורך לימודים אקדמיים של האב. בהיותו בגיל 7 הוא שב לתימן ובגיל 19 חזר לארה"ב ונרשם לקולג'. אל-עולקי התפרסם בעקבות השפעתו על סרן נידל מליכ חסן, פסיכולוג צבאי אמריקאי שרצח 13 בני אדם בבסיס צבאי בארה"ב. חסן הוא מוסלמי ממוצא פלסטיני, יליד ארה"ב (משפחתו היגרה לארה"ב מאל-בירה דרומית לרמאללה). חסן היה בתהליך של התחזקות דתית ונהג להתכתב עם אל-עולקי. יחידתו הצבאית נקראה לשירות באפגניסטן והדבר הביאו לידי משבר. בנובמבר 2009 ירה חסן למוות ב-13 בני אדם בבסיס צבאי אמריקאי בפורט הוד בעודו צועק "אללה אכבר". אל-עולקי שימש כאמאם במסגד דאר אל-הג'רה בווירג'יניה שבו נהגו להתפלל שלושה ממבצעי הפיגועים ב-11/09/2001. ב-2002 עזב אל-עולקי את ארה"ב לאנגליה וב-2004 הוא עבר לתימן ומאז 2009 הוא נודע כמפקד ארגון אל-קאעידה במדינה. שמו נקשר בנסיונות פיגוע רבים במערב עד לחיסולו בספטמבר 2011 בתימן על ידי הצבא אמריקאי. אל-עולקי ניהל בלוג בשפה האנגלית שבו הטיף לג'יהאד נגד המערב ואף השתתף במספר פורומים ג'יהדיסטים אינטרנטיים בשפה הערבית. אל-עולקי הוא דוגמא קלאסית של מוסלמי שנולד

מבוא הכבוד ככלל, הוא אחד ממרכיבי התרבות, שכן תרבות מבוססת על סמלים, דרכים מופשטות של התייחסות אל רעיונות, עצמים, רגשות או התנהגויות שונות – לעיתים אף משונות- בעיני המתבונן, וכן היכולת לתקשר באמצעות סמלים על ידי שפה, במקרה שלנו באמצעות שפת הפתגם. חברי קהילה כלשהי בעולם ובתוכם גם הקהילה היהודית  והערבית נבדלים זה מזה במחשבותיהם ובהתנהגותם, למרות זאת, קיימת ביניהם הבנה משותפת של סמלים ובאמצעותם הם מפתחים תקשורת. על מנת שהחברה תוכל להתקיים ולשרוד לאורך זמן, היא חייבת לוודא שהחברים בה מקיימים נורמות שהשתרשו בה במשך השנים, כלומר, היא חייבת להטיל פיקוח חברתי ולוודא שהחברים בקהילה לא יסטו מנורמות אלה. במאמר זה, נתמקד בשלושה היבטים הקשורים למנהגים ולתרבות הערבית. שלושת היבטים אלה משולבים וקשורים זה בזה בשילוב של נסיבות, זמן ומקום. א. נקמת דם ב. ערכי כבוד המשפחה (בעיקר האישה )[1] ג. הכנסת אורחים[2] אורח החיים הזה מבוסס על המנהגים ומתבטא בפתגמים השונים סביב נושאים אלה, שסובבים בעצם סביב האישה שכן, לרוב, נקמת הדם היא בעקבות פגיעה בכבוד האישה והיא עצמה מעורבת מאוד בכל מה שקשור להכנסת אורחים. הפתגמים דלהלן הם בעצם ראי אמין של העם אשר יצר וגיבש פתגמים אלה, משום כך הם ראויים לרישום וללימוד על ידי כל מי שמעוניין להכיר את מקורות תרבותו של העם האחר. א. נקמת דם בדרך כלל אדם משלים עם אובדן אחד מיקיריו שמת באופן טבעי ואינו בא חשבון עם אללה על גזירתו, מלבד הצער והאומללות שיש בשכול או ביתמות, נפגעת עוצמת המשפחה ולכידותה. לעומת זאת, רצח בן משפחה דוחף בכוח רב את הנפגעים לנקמה. إذا دَخَل إبْليس حِمِي اِلوَطِيس– "אִזַא דַחַ'ל אִבְּלִיס חִמִי אִלְ-וַטִיס"  =אם נכנס השטן הכבשן לוהט. פתגם זה נאמר על מי שמחמם את האווירה, או מעורר וויכוח בעת משבר במשפחה או בחמולה. בעת כזו, שרוי האדם במצב או בתחושה עזה של רצון לפגוע ולהזיק או להרע לצד השני ולא תמיד יש שליטה על כך, משל אחז בו השטן ורק לאחר שיבצע את מבוקשו הוא יירגע. בנקמה יש אפוא פיצוי לסערה הרגשית שגורם הרצח. יש אף מומחים לענייני חברה הטוענים שהנקמה באה בעיקר לצורך יצירת שיווי משקל חברתי, שכן בעבר, ויש שיטענו אף בהווה, הרג בן משפחה אחת יביא בהכרח להחלשת הקבוצה המשפחתית וכדי שהצד של הרוצח לא יתחזק יש לסלק מעל פני האדמה את אחד מבני קבוצתו של הרוצח. נדגים זאת בהמשך במספר פתגמים. נקמת הדם היא מנהג קדום הקשור בתרבויות שונות והיא מצויה בכל  העולם, על פי מנהג זה מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש מן המשפחה, מן החמולה, או מן השבט, על ידי הריגת הרוצח או הריגת בן משפחתו. פעולה זו גורמת למערבולת קשה ולשרשרת של הריגות אשר קשה לסיימן. מה שמאפיין סביבה של נקמת דם הוא העדר צורה מספיקה של הגנה על הפרט, היינו, העדר שלטון יעיל ומוסד מרכזי השומר על האדם וזה יכול להיות בשכונה פורטוריקנית בניו יורק, בסיציליה או במדבר. האדם חייב לשמור על עצמו והנקמה היא אחת הדרכים במדבר בו אמצעי הקיום הם מועטים. אנו מוצאים תופעות כאלה לרוב שכן, כל אדם חי כביכול לעצמו ויש פיתוי עז להתחזק כדי לשמור על עצמך. החברה הערבית או הבדווית במדבר התארגנה כדי להתגונן מפני פיתוי זה ועשתה זאת בשני אופנים: הראשון על ידי ה-חַ'מְס שהיא קבוצה של נקמת דם הבנויה מגברים בלבד. כל שני גברים או יותר שיש להם אב משותף עד לחמישה דורות יכול להשתייך לח'מס וכל הצאצאים עד לחמישה דורות אחריו אחראים זה לזה ומגנים זה על זה. יתירה מזו, הם אחראים גם למעשיו של כל אחד בקבוצה, אם פוגעים באחד מהם כולם נחלצים להגנתו, ובה בעת, הם חשופים לפגיעה מבני הקבוצה הפוגעת. הח'מס מבטיח את הקרבה המירבית הדרושה לליכוד ולאחדות הגורל במשך חמישה דורות. לאחר מכן קשה לשמור על עקרון קרבת הדם. האופן השני אשר באמצעותו מתגוננת החברה הערבית או הבדווית, הוא שמירה על מוניטין, כלומר, כל אדם או קבוצה בטוחים יותר כשהזולת או קבוצה אחרת מאמינים שלא יסבלו פגיעה בהם או בכבודם. על כך נאמר إذَا طِلِع صِيْتًك حُط رَاسَك وُنَام-"אִזַא טִלִע צִיתַכּ חֻט רַאסַכּ וּנַאם" –  אם יש לך שם טוב, כי אז תוכל להניח את ראשך לישון. תפיסת המוניטין קשורה בתפיסת הצדק– עדל- ויש לכך קשר לאיזון, שכן כאשר אדם שלם ואינו נפגע לא ברכושו ולא בגופו או בכבודו, או אז הוא חי באיזון. אך כשיש פגיעה, מופר האיזון ויש להגיב בחריפות. איזון זה נשמר בשתי דרכים ושתיהן קשורות לעקרון האיזון, היינו כשאדם נפגע הוא חייב להוכיח לכולם שהוא חזק וביכולתו להכות חזרה על ידי נקמה ישירה או על ידי קבלת פיצוי. ידוע הפתגם اَخْذ اِلثَار بِزِيل اِلْعَار– "אַחְ'ד' אִלְ-תַאר בִּזִיל אִלְ-עַאר" –  נקמתך נקמת, חרפתך הסרת. כלומר הנקמה עדיפה על קבלת פיצוי. במקרה של פיצוי, הוא נעשה בדרך כלל באמצעות- صُلْح סולחה- פיוס, על ידי תשלום כופר, לאחר משא ומתן שמתנהל על ידי מתווך. במצב הביניים עד לתשלום הכופר, שני הצדדים חותמים על – عَطْوَة– עַטְווַה – מעין שביתת נשק. נוסף לכך, הצדדים חותמים על תשלום כסף או מתן שטר הנקרא- جِيرة –גִ'ירַה – שכנות טובה. לאחר התשלום, לא תתכן בעקרון נקמה. נקמת הדם ביהדות בתקופת המקרא: בספר בראשית ( פרק ט, 6) אנו קוראים: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם". ללא הפרשנות, ניתן להבין בפשטות שיש כאן לגיטימציה לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. קרוב המשפחה הנקרא 'גואל הדם', יכול להרוג לאחר משפט את מי שהרג את קרובו במזיד. אך בהריגה בשוגג ׁ(במדבר לה, 6 ): " בבלי דעת הכה את רעה ולא שונא הוא לו מתמול שלשום", רשאי ההורג לברוח לאחת מששת ערי המקלט שנתנו מחסה לרוצחים בשגגה. גם כאן, קיים האיזון הנכון במדבר (ויקרא כד, 20 )" עין תחת עין שן תחת שן". הפתגמים הקשורים בנקמת דם: 1.الْبَدَوِي أخَذْ ثَارُو بَعْد اَرْبَعِين سَنَة وَقَال إسْتَعَجَلت[3] ִאל-בַּדַוִוי אַחַ'ד תַארוֹ בַעְד אַרְבְּעִין סַנֵה וּקַאל אִסְתַעגַ'לֵת הבדווי נקם את נקמתו לאחר ארבעים שנה ואמר מיהרתי. 2. إلِي مَا بِرُد الثار رَدِيء اِلْحاَل[4] ִאלִי מַא בִּרֻד אִלְ-תַּ'אר רַדִיא אִלְ-חַאל. זה שאינו נוקם נקמת דם –מצבו גרוע. היינו, מצבו אינו טוב בעיני סביבתו ומשפחתו. 3. إلِي إلِو ظَهْر مَا بِنِضرِبْ فِي بَطْنُوا[5]  אִלִי אִילוֹ ט'הְר מַא בִּנִצ'רֵבּ פִי בַּטְנוֹ. מי שיש לו גב, אינו מוכה בבטנו. כלומר החזק אינו צריך לחשוש מנקמת דם בו או בקרוביו. 4. اِلْمُوت وَلَا الذُلّ – اِلمُوت وَلَا الذَالِية[6] . אִלְ-מוֹת וַלַא אִל-דֻ'לּ . אִלְ-מוֹת וַלַא אִל-דַּאלִיֵּה. המוות עדיף על ההשפלה  5. بَشِر