לזכרו של השגריר איתן נאה
לזכרו של השגריר איתן נאה ביום שישי האחרון נפטר תלמידנו לשעבר איתן נאה, רק בן 62, מדום לב לא צפוי. היינו בקשר רציף לפרקים, ממש עד לאחרונה עוד החלפנו דעות ומחשבות. הוא היה קולגה וחבר, וחשבתי שראוי לחלוק אתכם עד כמה החוג גיבש אותו לאחד הדיפלומטים המוכשרים והמובילים של ישראל. רובכם לא הכרתם אותו ואולי גם לא שמעתם על פועלו. למרות שהיה סטודנט מצטיין—אצלי בלט במיוחד בקורסים להיסטוריה עוסמאנית ולהיסטוריה חברתית—איתן לא היה מעוניין בקריירה אקדמית אלא בשירות החוץ. הוא שאף לשרת במדינות ערביות ומוסלמיות, מתוך רצון לתרום לביסוס יחסים בריאים עימן, ואכן התפקידים הבכירים שזכה למלא היו שגריר בתורכיה, שגריר באזרבייז'אן, ממונה ראשון באמירויות, שגריר ראשון בבחריין, ולבסוף נציג ישראל במפקדה המשותפת בהובלת ארה"ב בקריית גת. איתן בחן כל פעם עד כמה התובנות שהוקנו לו בחוג קידמו את הבנתו בבניית קשרים עם אנשי המפתח במדינות בהן שירת, תוך יישום חשיבות התרבות הפוליטית והעמקת התפישות החברתיות. השיחות בינינו גילו לי לא רק את חוכמתו הדיפלומטית, אלא גם את היכולות האמפתיות והרגישות האנושית מול בני שיחו. הוא ידע לדבר עם בני שיחו מתוך עמדת כבוד שהפכה במהרה הדדית. הוא לא הסתפק בדו"חות המודיעין של גופי הניתוח המובילים שהגיעו לשולחנו, לא הסתמך רק על הערכותיהם, אלא תמיד נתן עדיפות לשיחות הישירות עם מעצבי המדיניות ודרגי העבודה, אשר דלתם תמיד היתה פתוחה בפניו. נהגתי לצטט אותו כשאמר: "אנחנו לא מדברים מספיק עם "ערבים", לא יודעים איך לדבר איתם ואיך להבין את המסרים שמועברים אלינו". הוא לא התכוון לשפה הערבית או לתורכית, אלא לשפה התרבותית-חברתית. איתן יכול היה לקבל פגישה עם ראשי ממשלה ושרי חוץ ובטחון באנקרה, באקו, אבו דאבי ומנאמה, לרוב כבר מהפניה הראשונה. בשבע השנים האחרונות הוא סייע לי, לדרור זאבי, ולעפרה בנג'ו, במגעי טראק-2 שקיימנו ועודנו מקיימים באיזור, בין היתר עם גורמים שאינם מוכנים לדבר עם ישראל הרישמית. בצניעותו, היה מגיב לבקשות כאלה ב"אני לא בטוח שהוא זוכר אותי או יירצה להיפגש", אבל תמיד היה נענה מיד. איתן חיבר אותנו לאנשים הרלוונטים, בעצמו השתתף בחלק מהמפגשים, ותמיד נתן עיצה טובה. הוא גם היה פונה אלי מתוך רצון לברר את ההשפעה של מה שלימדנו אותו על הבנת התנהלותם של בני שיחו, תחילה בתורכיה של ארדואן, ואח"כ במדינות המפרץ. בראיון שערך לפני חמישה חודשים, סיפר כי נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק אמר פעם לאחד השגרירים שלנו ש"אתם היהודים עם נורא מוזר, אתם רוצים שכולם יאהבו אתכם. אנחנו הצרפתים רוצים כבוד והערכה, אהבה נקבל מהקרובים לנו". ואז הוסיף את גישתו הדיפלומטית: "אני באתי לכאן לבנות יחסים שמבוססים על אינטרסים הדדיים, על היכרות טובה יותר אחד של השני, על הבנה של היכולות והפוטנציאל, מה אפשר לעשות ביחד. אי אפשר לעשות הכול יחד, אבל יש הרבה דברים שכן. כך אנחנו צריכים להסתכל גם על עניין הנורמליזציה. לא צריך חיבוק, צריך שיתוף פעולה, ואני חושב שאת זה אנחנו בהחלט יכולים להשיג. אנחנו היהודים, והישראלים בכלל, ניחנו בהמון מעלות, אבל סבלנות היא לא אחת מהן. במפרץ למדתי סבלנות, למדתי שתהליכים לוקחים זמן". תמיד ידע שצריך לכבד את בני השיח כדי שיכבדו אותך ויקשיבו לך. עד יומו האחרון איתן היווה עדות לכך שיש בכל זאת חשיבות למה שאנו מלמדים בחוג, ושאסור לנו לוותר על המרכיב "החינוכי" הזה, גם אם ביומיום נדמה לנו לעתים קרובות שהתלמידים אינם מעוניינים במסרים הללו. איתן ייחסר לכל מי שהכיר ואהב אותו, בראש ובראשונה למשפחתו המקסימה, רעייתו, ילדיו ונכדיו; הוא גם אבדה גדולה לשירות החוץ ולמדינה. אהוד טולידאנו