במה פתוחה

שידור הסדרה של צבי יחזקאלי ודוד דרעי "אללה אסלאם: בעקבות השתלטות האסלאם באירופה" בערוץ 10  שהחל בחודש זה עורר לאחרונה ביקורת רבה. יוצרי הסדרה הואשמו בהפחדה, בגזענות, באסלאמופוביה ואף בסילוף עובדות. כתב אחד הרחיק לכת וכינה את הסדרה הפרוטוקולים של זקני האסלאם (וכאן תגובתו של הבמאי). בפוסט זה אתייחס אם כן לרעיון הכללי שעולה מהסדרה עד כה, אולם בשני הפוסטים הבאים אבקש להתקדם אל מעבר לעיסוק בסדרה כדי לנסות ולהעמיק את הדיון בסוגיה המהותית יותר של המיעוטים המוסלמיים במערב אירופה ובצפון אמריקה,דיון שמוכרח להתקיים ושיש לנהל אותו באופן מושכל, ביקורתי ומאוזן. (עוד על תוכן הפוסטים הבאים בסוף פוסט זה). אללה יוסתור הנושא בו בחר יחזקאלי לעסוק חשוב ומעניין. את העיסוק במיעוט הערבי והמוסלמי באירופה יש לכלול בהקשר האקטואלי הרחב יותר של יחסי "המערב" ו"האסלאם" (ובפוסטים הבאים אנסה להגדיר באופן ברור יותר מושגים פשטניים אלה, ולתחם אותם). ואכן הכתב לענייני ערבים זיהה את אירופה כזירה חדשה בה נפגשים סלפים, יהודים ואירופאים אחרים, אך זאת בלי לנסות ולהתעמק בהגדרת זהויות רחבות אלה. שני הפרקים הראשונים היו מעניינים בעיני ונגעו בסוגיות מהותיות. נעשה בהם אף ניסיון מוגבל להציג תמונה מאוזנת, אולם עד כמה שניתן לשפוט בשלב זה של הסדרה, יחזקאלי בחר להתמקד בממד צר ופופוליסטי של התופעה במקום לנהל דיון כולל ומעמיק. ואולי דיון כזה הוא בגדר ציפיה גבוהה מדי מכלי תקשורת פופולרי? צירוף המילים התמוה "אללה" ו"אסלאם" שנבחר כשם לסדרה וכותרת המשנה: "בעקבות השתלטות האסלאם באירופה" מגדירות מראש את הסיפור. אין בפנינו מסמך העוסק בסיפור המורכב של המיעוט המוסלמי באירופה, אלא סיפור של השתלטות "האסלאם" על היבשת (ושוב – מה זה בכלל "האסלאם"?!). בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם הוקרנה הסדרה לראשונה, היא הופיעה תחת השם המכובד יותר "החצר האחורית של אירופה: צבי יחזקאלי בעקבות המהגרים המוסלמים", אולם בערוץ 10 הפכו המהגרים האלה ל"האסלאם", ועקבותיהם בחצר האחורית היו לסיפור של השתלטות. את הסיבה לשינוי השם יש לתלות ככל הנראה באלוהי הרייטינג. הפרק הראשון נפתח בסגנון של סרט אקשן הוליוודי. יחזקאלי הוא הגיבור המסוקס, ממיין כאפיות ומחליף זהויות לפני היציאה לפעולה. בעריכה משולבים קטעים ממעלליו הקודמים של הגיבור כשהוא מסקר חדשות תחת אש צולבת או רואה את הלבן בעיניהם של מבוקשים חמושים במחנות פליטים. לפני שהוא נוסע לאירופה נפרד יחזקאלי מהאשה ומהילדים ויוצא לקדם את פני הסכנה. פתיח זה כשלעצמו אינו מאפשר עוד הצגה אובייקטיבית של קהילות המהגרים המוסלמים באירופה. הוא מסמן מראש את המסקנה: המוסלמים הם סכנה שיש לפחד ממנה ובשביל להתעסק איתם צריך להיות גיבור. בעשור הקודם הביא צבי יחזקאלי שינוי מרענן אל הנוף המונוטוני של סיקור הערבים בישראל. הוא יצא נגד עמיתיו מ"דורהפרשנים עם שיער השיבה ששידר מעבר למסך הברזל" כאהודי ערי מערוץ 2 ועודד גרנות מערוץ 1. "אני מסביר את הערבים אחרת" אמר, "תמיד מתייחסים אליהם כאל ישויות מדיניות. אצלי יש יותר צבעים, ריחות וקולות". יחזקאלי האשים את עמיתיו בסטריאוטיפיזציה של הערבים, אולם החד-ממדיות והחד-צדדיות של "אללה איסלאם" עולה בהרבה על ההטיה שעליה דיבר בזמנו. הסדרה צובעת בגוונים של שחור ולבן תמונה שהיא צבעונית ומורכבת הרבה יותר ועל כך כבר נאמר במקורותינו "מום שבך אל תאמר לחברך". הנטייה האנטי ערבית או האנטי אסלאמית של יחזקאלי מגיעה בד בבד עם התחזקותו המתוקשרת בדת ישראל. הדבר מאכזב במיוחד מאחר והתחזקות בדת אינה צריכה להיות מלווה בהתנשאות על האחר, בביטולו ובהשטחתו, ולהיפך. בדיון על קיר הפייסבוק של צבי יחזקאלי ודסק הערבים של חדשות 10 (תגובה מספר 119) כתב עמי דגני, מומחה לתקשורת הפלסטינית: "צביקה היקר, האם אתה לא מוטרד מכך שכמעט כל הקוראים והמגיבים פה משבחים ומהללים את הסדרה שלך? האם נעלמה הביקורת וחדל הוויכוח? האם שנאת 'עמלק' משתלטת עלינו? אני מכיר אותך משכבר ומוקיר אותך מאוד, ועם זאת אני חושש שמה שאמרת לפני כמה שנים על הפרשנים הוותיקים, לבני השיער, מתקיים בסדרה הזו (שראיתי רק חלקים ממנה) – הצגת הערבים והאסלאם דרך המשקפת המדינית-בטחונית בלבד. הסרט מציג תמונה מאוד קודרת, בזמן שהמציאות הרבה יותר צבעונית. אני גם סולד מהשמחה לאיד של ישראלים רבים (שמובעת גם בתגובות למעלה), שלדעתי הסדרה שלך מעודדת, כאילו עוד מעט והאסלאם ישתלט על אירופה, ובקרוב הם ילמדו על בשרם מה זה פיגוע מדי שבוע, חס וחלילה." אין בדברים אלה משום הכחשה שאירופה מתמודדת עם בעיה לא פשוטה, אך האם הפתרון לבעיה זו הוא בהסתה למלחמת תרבות? יש אסלאם קיצוני במערב בין הביקורות השונות שנכתבו על הסדרה היו כאלו שטענו שאין אסלאם קיצוני במערב. טענות אלו שגויות לא פחות מהניסיון לצבוע את כל הקהילות המוסלמית במערב בצבעים קיצוניים. האסלאם הקיצוני קיים במערב ומהווה איום משמעותי על הביטחון במדינות מערביות רבות. קהילות המהגרים המוסלמים במדינות אלו מצמיחות מתוכן קיצונים לא מעטים. כמו בכל מקום אחר גם שם משגשגים הקיצונים בעיקר במקומות בהם המדינה מפגינה אוזלת יד ואשר יש בהם נחשלות, בורות ועוני. במערב נוספים על אל הגם ההדרה, הגזענות והאפלייה מהן סובלים המהגרים ואלה משחקים לידי הקיצונים וסוללים את הדרך אל לבם של צעירים אבודים. כיום רבים מבני הדור שני והשלישי של המהגרים,ילידי הארץ הקולטת, ניצבים בפני משבר זהות. הם אינם שייכים לארץ המוצא ממנה היגרו הוריהם, אך גם אינם מתקבלים כשווים בארצות מולדתם במערב. תסכול זה מביא את חלקם למצוא מפלט בזהות האסלאמית שהיא על לאומית ובעצם טרנסצנדנטית – מעבר לעולם הזה. מיעוטם פונה לקיצוניות. מדריד, לונדון, מוסקבה, ניו יורק, דרום צרפת ומקומות נוספים במערב ידעו פיגועי טרור קשים בשנים האחרונות שבוצעו על ידי ארגוני אסלאם קיצוני או תומכיהם. ניקח לדוגמא את סיפורו של האמאם אנור אל-עולקי, יליד ארה"ב. משפחתו הגיעה לארה"ב מתימן לצורך לימודים אקדמיים של האב. בהיותו בגיל 7 הוא שב לתימן ובגיל 19 חזר לארה"ב ונרשם לקולג'. אל-עולקי התפרסם בעקבות השפעתו על סרן נידל מליכ חסן, פסיכולוג צבאי אמריקאי שרצח 13 בני אדם בבסיס צבאי בארה"ב. חסן הוא מוסלמי ממוצא פלסטיני, יליד ארה"ב (משפחתו היגרה לארה"ב מאל-בירה דרומית לרמאללה). חסן היה בתהליך של התחזקות דתית ונהג להתכתב עם אל-עולקי. יחידתו הצבאית נקראה לשירות באפגניסטן והדבר הביאו לידי משבר. בנובמבר 2009 ירה חסן למוות ב-13 בני אדם בבסיס צבאי אמריקאי בפורט הוד בעודו צועק "אללה אכבר". אל-עולקי שימש כאמאם במסגד דאר אל-הג'רה בווירג'יניה שבו נהגו להתפלל שלושה ממבצעי הפיגועים ב-11/09/2001. ב-2002 עזב אל-עולקי את ארה"ב לאנגליה וב-2004 הוא עבר לתימן ומאז 2009 הוא נודע כמפקד ארגון אל-קאעידה במדינה. שמו נקשר בנסיונות פיגוע רבים במערב עד לחיסולו בספטמבר 2011 בתימן על ידי הצבא אמריקאי. אל-עולקי ניהל בלוג בשפה האנגלית שבו הטיף לג'יהאד נגד המערב ואף השתתף במספר פורומים ג'יהדיסטים אינטרנטיים בשפה הערבית. אל-עולקי הוא דוגמא קלאסית של מוסלמי שנולד

מבוא הכבוד ככלל, הוא אחד ממרכיבי התרבות, שכן תרבות מבוססת על סמלים, דרכים מופשטות של התייחסות אל רעיונות, עצמים, רגשות או התנהגויות שונות – לעיתים אף משונות- בעיני המתבונן, וכן היכולת לתקשר באמצעות סמלים על ידי שפה, במקרה שלנו באמצעות שפת הפתגם. חברי קהילה כלשהי בעולם ובתוכם גם הקהילה היהודית  והערבית נבדלים זה מזה במחשבותיהם ובהתנהגותם, למרות זאת, קיימת ביניהם הבנה משותפת של סמלים ובאמצעותם הם מפתחים תקשורת. על מנת שהחברה תוכל להתקיים ולשרוד לאורך זמן, היא חייבת לוודא שהחברים בה מקיימים נורמות שהשתרשו בה במשך השנים, כלומר, היא חייבת להטיל פיקוח חברתי ולוודא שהחברים בקהילה לא יסטו מנורמות אלה. במאמר זה, נתמקד בשלושה היבטים הקשורים למנהגים ולתרבות הערבית. שלושת היבטים אלה משולבים וקשורים זה בזה בשילוב של נסיבות, זמן ומקום. א. נקמת דם ב. ערכי כבוד המשפחה (בעיקר האישה )[1] ג. הכנסת אורחים[2] אורח החיים הזה מבוסס על המנהגים ומתבטא בפתגמים השונים סביב נושאים אלה, שסובבים בעצם סביב האישה שכן, לרוב, נקמת הדם היא בעקבות פגיעה בכבוד האישה והיא עצמה מעורבת מאוד בכל מה שקשור להכנסת אורחים. הפתגמים דלהלן הם בעצם ראי אמין של העם אשר יצר וגיבש פתגמים אלה, משום כך הם ראויים לרישום וללימוד על ידי כל מי שמעוניין להכיר את מקורות תרבותו של העם האחר. א. נקמת דם בדרך כלל אדם משלים עם אובדן אחד מיקיריו שמת באופן טבעי ואינו בא חשבון עם אללה על גזירתו, מלבד הצער והאומללות שיש בשכול או ביתמות, נפגעת עוצמת המשפחה ולכידותה. לעומת זאת, רצח בן משפחה דוחף בכוח רב את הנפגעים לנקמה. إذا دَخَل إبْليس حِمِي اِلوَطِيس– "אִזַא דַחַ'ל אִבְּלִיס חִמִי אִלְ-וַטִיס"  =אם נכנס השטן הכבשן לוהט. פתגם זה נאמר על מי שמחמם את האווירה, או מעורר וויכוח בעת משבר במשפחה או בחמולה. בעת כזו, שרוי האדם במצב או בתחושה עזה של רצון לפגוע ולהזיק או להרע לצד השני ולא תמיד יש שליטה על כך, משל אחז בו השטן ורק לאחר שיבצע את מבוקשו הוא יירגע. בנקמה יש אפוא פיצוי לסערה הרגשית שגורם הרצח. יש אף מומחים לענייני חברה הטוענים שהנקמה באה בעיקר לצורך יצירת שיווי משקל חברתי, שכן בעבר, ויש שיטענו אף בהווה, הרג בן משפחה אחת יביא בהכרח להחלשת הקבוצה המשפחתית וכדי שהצד של הרוצח לא יתחזק יש לסלק מעל פני האדמה את אחד מבני קבוצתו של הרוצח. נדגים זאת בהמשך במספר פתגמים. נקמת הדם היא מנהג קדום הקשור בתרבויות שונות והיא מצויה בכל  העולם, על פי מנהג זה מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש מן המשפחה, מן החמולה, או מן השבט, על ידי הריגת הרוצח או הריגת בן משפחתו. פעולה זו גורמת למערבולת קשה ולשרשרת של הריגות אשר קשה לסיימן. מה שמאפיין סביבה של נקמת דם הוא העדר צורה מספיקה של הגנה על הפרט, היינו, העדר שלטון יעיל ומוסד מרכזי השומר על האדם וזה יכול להיות בשכונה פורטוריקנית בניו יורק, בסיציליה או במדבר. האדם חייב לשמור על עצמו והנקמה היא אחת הדרכים במדבר בו אמצעי הקיום הם מועטים. אנו מוצאים תופעות כאלה לרוב שכן, כל אדם חי כביכול לעצמו ויש פיתוי עז להתחזק כדי לשמור על עצמך. החברה הערבית או הבדווית במדבר התארגנה כדי להתגונן מפני פיתוי זה ועשתה זאת בשני אופנים: הראשון על ידי ה-חַ'מְס שהיא קבוצה של נקמת דם הבנויה מגברים בלבד. כל שני גברים או יותר שיש להם אב משותף עד לחמישה דורות יכול להשתייך לח'מס וכל הצאצאים עד לחמישה דורות אחריו אחראים זה לזה ומגנים זה על זה. יתירה מזו, הם אחראים גם למעשיו של כל אחד בקבוצה, אם פוגעים באחד מהם כולם נחלצים להגנתו, ובה בעת, הם חשופים לפגיעה מבני הקבוצה הפוגעת. הח'מס מבטיח את הקרבה המירבית הדרושה לליכוד ולאחדות הגורל במשך חמישה דורות. לאחר מכן קשה לשמור על עקרון קרבת הדם. האופן השני אשר באמצעותו מתגוננת החברה הערבית או הבדווית, הוא שמירה על מוניטין, כלומר, כל אדם או קבוצה בטוחים יותר כשהזולת או קבוצה אחרת מאמינים שלא יסבלו פגיעה בהם או בכבודם. על כך נאמר إذَا طِلِع صِيْتًك حُط رَاسَك وُنَام-"אִזַא טִלִע צִיתַכּ חֻט רַאסַכּ וּנַאם" –  אם יש לך שם טוב, כי אז תוכל להניח את ראשך לישון. תפיסת המוניטין קשורה בתפיסת הצדק– עדל- ויש לכך קשר לאיזון, שכן כאשר אדם שלם ואינו נפגע לא ברכושו ולא בגופו או בכבודו, או אז הוא חי באיזון. אך כשיש פגיעה, מופר האיזון ויש להגיב בחריפות. איזון זה נשמר בשתי דרכים ושתיהן קשורות לעקרון האיזון, היינו כשאדם נפגע הוא חייב להוכיח לכולם שהוא חזק וביכולתו להכות חזרה על ידי נקמה ישירה או על ידי קבלת פיצוי. ידוע הפתגם اَخْذ اِلثَار بِزِيل اِلْعَار– "אַחְ'ד' אִלְ-תַאר בִּזִיל אִלְ-עַאר" –  נקמתך נקמת, חרפתך הסרת. כלומר הנקמה עדיפה על קבלת פיצוי. במקרה של פיצוי, הוא נעשה בדרך כלל באמצעות- صُلْح סולחה- פיוס, על ידי תשלום כופר, לאחר משא ומתן שמתנהל על ידי מתווך. במצב הביניים עד לתשלום הכופר, שני הצדדים חותמים על – عَطْوَة– עַטְווַה – מעין שביתת נשק. נוסף לכך, הצדדים חותמים על תשלום כסף או מתן שטר הנקרא- جِيرة –גִ'ירַה – שכנות טובה. לאחר התשלום, לא תתכן בעקרון נקמה. נקמת הדם ביהדות בתקופת המקרא: בספר בראשית ( פרק ט, 6) אנו קוראים: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם". ללא הפרשנות, ניתן להבין בפשטות שיש כאן לגיטימציה לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. קרוב המשפחה הנקרא 'גואל הדם', יכול להרוג לאחר משפט את מי שהרג את קרובו במזיד. אך בהריגה בשוגג ׁ(במדבר לה, 6 ): " בבלי דעת הכה את רעה ולא שונא הוא לו מתמול שלשום", רשאי ההורג לברוח לאחת מששת ערי המקלט שנתנו מחסה לרוצחים בשגגה. גם כאן, קיים האיזון הנכון במדבר (ויקרא כד, 20 )" עין תחת עין שן תחת שן". הפתגמים הקשורים בנקמת דם: 1.الْبَدَوِي أخَذْ ثَارُو بَعْد اَرْبَعِين سَنَة وَقَال إسْتَعَجَلت[3] ִאל-בַּדַוִוי אַחַ'ד תַארוֹ בַעְד אַרְבְּעִין סַנֵה וּקַאל אִסְתַעגַ'לֵת הבדווי נקם את נקמתו לאחר ארבעים שנה ואמר מיהרתי. 2. إلِي مَا بِرُد الثار رَدِيء اِلْحاَل[4] ִאלִי מַא בִּרֻד אִלְ-תַּ'אר רַדִיא אִלְ-חַאל. זה שאינו נוקם נקמת דם –מצבו גרוע. היינו, מצבו אינו טוב בעיני סביבתו ומשפחתו. 3. إلِي إلِو ظَهْر مَا بِنِضرِبْ فِي بَطْنُوا[5]  אִלִי אִילוֹ ט'הְר מַא בִּנִצ'רֵבּ פִי בַּטְנוֹ. מי שיש לו גב, אינו מוכה בבטנו. כלומר החזק אינו צריך לחשוש מנקמת דם בו או בקרוביו. 4. اِلْمُوت وَلَا الذُلّ – اِلمُوت وَلَا الذَالِية[6] . אִלְ-מוֹת וַלַא אִל-דֻ'לּ . אִלְ-מוֹת וַלַא אִל-דַּאלִיֵּה. המוות עדיף על ההשפלה  5. بَشِر

Israeli Academia in the humanities and the social sciences finds itself these days between a rock and a hard place: on the one hand, an international movement – mostly from the anti-Zionist Left – to boycott our scholars and universities, and on the other, attempts by a few groups in this country – mostly on the pro-settler Right – to restrict academic freedom and control the manner in which politically sensitive issues are being taught on Israeli campuses, as well as the content itself.

ההפתעה שחולל האביב הערבי בקרב הקהילה המזרחנית בישראל, הציבה שוב את המתח המובנה בין שתי תתי התרבויות המרכיות את הקהילה הזאת: המזרחנות האקדמית והממסד המודיעיני. המאמר מתחקה אחר גורמיו של המתח הזה ומסביר מדוע יקשה להופכו למתח בונה בעבור שתיהן.

המאמר פורסם בכתב העת המועי של צה"ל, "מערכות", וכן פורסם באתר האינטרנט של כתב עת זה.

השימוש בהומור פחות מקובל עבור נשים. להומור יש לעיתים מימד תוקפני ובוטה. לעיתים יש בהומור קריאת תגר. בחברות בהן מצופה מנשים להיות עדינות ולחפש קרבה, הומור תוקפני סותר את התפקיד הנשי. כוחן היצירתי וההומוריסטי של נשים מודגש בכתיבה הפמיניסטית כמוטיב מרכזי  שביכולתו לערער את הבסיס של הסמכות הגברית. כותבות פמיניסטיות רואות בהומור הנשי כלי בעל כוח חברתי ופוליטי. ההומור מהווה כוח רב-גוני, חתרני ומשחרר.[i] כותבות פמיניסטיות כמו מרתה רביץ מציינות שהצחוק הנשי משמש כאמצעי להפרת המבנים של השיח והאידיאולוגיה הפטריארכאלית.[ii]  הדבר בולט במרבית החברות בעולם ובודאי בחברות מזרח-תיכוניות המאופיינות בשמרנות ובמסגרות פטריארכליות.  יש בכוחו של הומור נשי בכדי לערער  את העליונות הגברית ולחתור תחת הנורמות החברתיות.   "לאן אנו הולכים עכשיו" (2011) סרטה החדש של הבימאית הלבנונית נדין לבכי, במאית ויוצרת הסרט "קראמל" (2007) [iii] משופע בהומור נשי ובהומור עצמי ומתרחש בשלהי מלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים. זהו סיפורן של נשים בכפר לבנוני מרוחק ומעורב בו מתגוררים מוסלמים ונוצרים בשכנות זה לזה. על רקע המלחמה, הנשים בכפר מתאחדות כדי למנוע מהגברים הנוצרים והמוסלמים להתנגש אלה באלה, בדרכים שונות: הן מביימות למשל מריבה ביניהן כדי למנוע מהגברים לשמוע חדשות בטלויזיה בהן מדברים על המלחמה. בלילה הן אפילו שוברות את הטלויזיה. הן מכינות עוגיות עם חשיש כדי לסמם את הגברים ולמנוע התנגשות ביניהם. כאשר מתלקח ויכוח בין מוסלמים לנוצרים בשאלת השחתת המסגד או שבירת הצלב בכנסיה הן מחליטות לעשות מעשה. כדי להעסיק את הגברים ולהשכיח מהם את הסכסוך הן מזמינות לכפר נערות ליווי אוקראיניות שעובדות בביירות המרוחקת. הן מביימות תקלה באוטובוס המביא את הנערות וכך "נאלצת" כל משפחה להזמין אליה אורחת אחת ללילה. הנשים מבקשות לגלות היכן מוחבאים כלי נשק בכפר ומשהן משיגות  את המידע, הן פועלות כדי לסלקם. הומור אפוא, הוא כלי בו משתמשת הבמאית והיוצרת נדין לבקי,  כדי להעצים את כוחן של הנשים הגיבורות והן ככלי  להתמודדות עם  סיפורה הקשה של מלחמת האזרחים הלבנונית העומד מאחורי הסרט. ואכן, בסרט ישנם רגעים רבים של דרמה ועצב, של יאוש וחוסר תקווה. בסרט מופיעות מידי פעם תמונותיהם של חללי המלחמה והוא מתחיל ומסתיים בבית הקברות.   שיאו של הסרט הוא עם הסתרת גופתו של נסים שנהרג מירי צלף, בנה של עפאף, אלמנה נוצריה שחוששת כי בנה הבכור יבקש לנקום את מותו של אחיו בירי כלפי מוסלמים בכפר. לאחר שהיא רוחצת את גופתו ומחביאה אותה בבאר בכפר,  היא ניגשת לכנסיה ובסצינה מרגשת משליכה חול בפני פסלה של מריה הבתולה תוך שהיא מטיחה לעברה בכעס ובבכי:" מה עשית כשהרגו לי את הבן? לך לא איכפת, בנך יושב בידיים שלך, שלי כבר לא. תחזירי לי אותו."  סצינה זו שזכתה כמובן לבקורת על היותה  קריאת תיגר כנגד הדת, משמשת כהכנה לסצינה הבאה שבה האח הבכור מגלה את דבר מותו של אחיו, ואמו המבקשת למנוע ממנו לממש את איומיו לנקום ברוצחי אחיו, חוטפת את הנשק מידיו ויורה ברגלו ("מספיק איבדתי בן אחד"). המסר הפציפיסטי כאן הוא ברור. גם אמאל (נדין לבכי) נוזפת בכעס בגברים המוסלמים והנוצרים המתעמתים  זה עם זה  בבית הקפה אותו היא מנהלת  היא קוראת להם "חוליגנים" ומגרשת אותם "למות ליד בתיכם ולא בבית הקפה שלי". הסרט מבליט את תפקידן של הנשים ומעצים את חשיבותן לא רק בהתנגדותן לאלימות וברצונן  להשכין שלום, אלא בנכונותן ליזום, להסתכן, ולקחת תפקיד פעיל במניעת מלחמה בכפר. כבר בסצינת הפתיחה נשים מוסלמיות ונוצריות לבושות שחור מבצעות מעין ריקוד מורבידי אך חושני בדרכן לבתי הקברות בכפר כדי לנקות את הקברים ולהניח עליהם פרחים חדשים. אך הסרט כאמור, שזור בהומור פנימי בין הנשים המתבדחות על בעליהן, אחת על השניה ועל היחסים שלהן עם בני זוגם. קטעי פרודיה על סרטים  מצריים  וכן שירים מקוריים שנכתבו לסרט על ידי ח'אלד מוזאנר בן זוגה של הבמאית נדין לבכי מוסיפים לסרט ניחוח נוסף של הומור והנאה למרות היותו מבוסס על מציאות קשה. סצינת הסיום בה מחליפות הנשים את דתן המוסלמיות מתלבשות כנוצריות והנוצריות כמוסלמיות מהווה סצינה הומוריסטית וקומית. ראש העיר הנוצרי המתעורר בבוקר למראה אשתו לבושה בחג'אב ומתפללת שואל אותה:"את עושה יוגה?" למעשה השאלה שמעוררת לבכי אינה חדשה: האם העולם לא יהיה מקום שקט יותר אם ינוהל על ידי נשים? למרות זאת, זהות מיגדרית וזהות מינית הן הרבה יותר גמישות במציאות מאשר כפי שהן מוצגות בסרטה של לבכי. ההבדלים המגדריים מוצגים בסרט כפרימורדיאליים אפילו ביולוגיים. גברים ממאדים נשים מנגה. הגברים הינם יצורים חייתיים המונעים על ידי  אלימות ומין, בעוד הנשים הינן סוכנות של פציפיזם הנושאות את הנטל של הדחפים הגבריים הבלתי נשלטים ופועלות כדי לסדר, לתקן ולאחות את השברים. אגב, באחת הסצינות בסרט, הנשים אכן מנקות את המסגד שהושחת על ידי בעלי חיים השייכים לנוצרים. העלילה הופכת את הנשים  לסמכותיות אך באותו זמן גם לכנועות  ומשועבדות. המסר הפמיניסטי בסרט זה כמו בסרטה הראשון של נדין לבקי "קראמל" הוא ברור: הנשים אינן יכולות  לשנות את המציאות החברתית, לפיכך הן  מתאימות את עצמן למציאות זו ומשנות את התנהגותן בהתאם. "בקראמל", אחת הגיבורות, מוסלמית בשם ניסרין מבצעת ניתוח לאיחוי קרום הבתולין ערב נישואיה. בכך היא מבקשת להערים על בעלה לעתיד ולהתאים את עצמה  למציאות השמרנית בחברה בה היא חיה. גם ב"לאן הולכים עכשיו" הנשים מערימות על הגברים (מחביאות את הגופה,מסממות את הגברים, ואפילו מביאות נשים זרות כדי להשכיח את הסכסוך בכפר). במילים אחרות, כדי להתגבר על חסמים פטריארכאליים הנשים נוקטות בתחבולות. הן מבינות שלא ניתן לשנות את המציאות ולכן עוקפות אותה. זהו מסר של כוח נשי  המבקש אם לא לשנות את המציאות הקשה לכל הפחות,לרכך אותה. אך נדמה כי המסר הזה אינו מוגבל למציאות   הלבנונית הקשה שבה מאיימים המתחים הדתיים והעדתיים לזרוע הרס וחורבן. זהו גם מסר אוניברסאלי לכל הנשים באשר הן. נושא מענין אחר בו עוסק הסרט הוא היחס לזרים ולתרבות המערבית המגולמת בדמותן של הפרוצות הרוסיות. כמובן, שהניגוד הברור בין לבושן החושפני של נשים אלו לבין לבושן השמרני של בנות הכפר (הן המוסלמיות והן הנוצריות) מבליט את ההבדלים התרבותיים בינן, אך בה בעת, התפיסה כי המיניות של נשות המערב הינה "מודרנית" ומשוחררת בעוד הנשים ה"מסורתיות" מוגבלות בכבלים חזקים של מסגרות משפחתיות, איזוריות ודתיות היא מעט פשטנית ויוצרת תמונה בינארית קשיחה של מערב ומזרח . כצופים, אנו גם מקבלים את הרושם כי מחסומים לשוניים ותרבותיים מצביעים על הבדלים מהותיים בין האישיות הלבנונית (הערבית) הנחשלת לבין הנשים הרוסיות המפוכחות . בואן של נשים אלו לכפר נועד לזעזע ולערער את המסורת המקומית בכפר ולחשוף אותו לסקס, סמים ורוקנרול. ואכן, נשות הכפר קוראות תיגר על המסגרות  השמרניות והתנהגותן מתריסה כלפי הגברים. זהו סרט על אחוות נשים החוצה עדות ודתות. על כוחן

ב-2007 יצא לאקרנים הסרט "קפטן אבו ראיד" סרטו הראשון של הבמאי הירדני אמין מטאלקה המתגורר בארה"ב שנים רבות. סרט זה נחשב לסרט הירדני הראשון באורך מלא שצולם כולו על אדמת ירדן ועל כן נחשב גם לחלוץ תעשיית הקולנוע הירדני. בעקבותיו יצאו לאקרנים סרטים ירדנים נוספים, רובם קצרים אשר קיבלו סיוע מהמועצה המלכותית לקולנוע ( RFC=Royal Film Commission ) שהוקמה ב-2003 ביוזמת עלי אחיו למחצה של המלך עבדאללה ואשתו רים. מועצה זו שמה לה למטרה לקדם תעשיית קולנוע ירדנית מקומית, לסייע כספית בהפקתם של סרטים ירדניים מקוריים ולסייע במימון סרטים זרים המצולמים על אדמת הממלכה ההאשמית. "אחת המטרות העיקריות של הסרט היא לחשוף לציבור את ירדן ואת תרבותה", אומר ג'ורג' דייוויד, מנהל שירותי ההפקה במועצה. "הסרט הזה וסרטים אחרים שיופקו בשנתיים הבאות ימלאו תפקיד מכריע בעיצוב דרכה של תעשיית הסרטים הירדנית". העלילה: אבו-ראיד, אותו מגלם השחקן הבריטי ממוצא ירדני נדים סואלחה, הוא עובד ניקיון בנמל התעופה של עמאן. בודד ומתוסכל, נראה שחלומו לטייל ברחבי העולם רחוק מלהתגשם  יום אחד מוצא אבו-ראיד כובע טייס בפח הזבל. הוא חובש אותו ויוצא לדרכו הביתה. ילד קטן מבחין בו ורץ לספר לחבריו בהתלהבות. בבוקר למחרת, מתעורר אבו-ראיד לדפיקות על דלתו. קבוצת ילדים נרגשים חוקרת אותו על מסעותיו בעולם. אבו-ראיד, שאינו רוצה לאכזבם, מתחזה לטייס ומספר להם סיפורים מארצות רחוקות. חברות אמיצה נרקמת בין אבו-ראיד לילדי השכונה בה הוא מתגורר. אלא שמוראד – איש זועם וממורמר, אינו מרוצה מתקוות השווא שמנחיל אבו-ראיד בילדים ויוצא לחשוף את זהותו האמיתית. במקביל מתיידד אבו-ראיד עם טייסת צעירה ושאפתנית בשם נור ( אותה מגלמת מגישת הטלויזיה הפופולרית רנא סולטאן.) נור בת למשפחה אמידה ביותר הינה רווקה בשנות השלושים בחייה ועובדה זו מביאה את כל משפחתה ומכריה לנסות ולמצוא לה שידוך. דרך החברות שלה עם אבו ראיד אנו למדים על הקשיים איתם צריכה להתמודד אישה בעמאן של שנות האלפיים. סרטו של מטאלקה זכה לסיקור נרחב בעיתונות הירדנית, ואת הקרנת הבכורה שלו בעמאן בפברואר 2009 כיבדה בנוכחותה המלכה ראניה. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל  סאנדנס  ואחר כך הוקרן  בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, גרף את הפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בדובאי ונמכר להפצה במדינות שונות, ובהן גרמניה, אוסטריה, ספרד, בלגיה, טייוואן, איחוד האמירויות, לבנון, כוויית וגם ישראל. הגיבורה הבלתי מעורערת של "קפטן אבו ראיד" היא העיר עמאן. אבו ראיד אמנם מתגורר בדירה צנועה, אך מן המרפסת שלה נשקף נוף מרהיב של העיר. לאורך הסרט זוכים הצופים להציץ בשכונות עשירות של העיר ולבקר בשכונות העוני שלה, להכיר את נמל התעופה שלה ולצאת לסיור ברחובותיה. הדגל הירדני שמתנופף בסצינת הסיום של הסרט אל מול נופי העיר יוצר את התחושה שמטאלקה ידע כי סרטו עומד להיות ציון דרך היסטורי בתעשיית הסרטים הירדנית ורצה לחגוג זאת על המסך. "כשצילמנו את הסרט בהחלט הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה, שקיבלנו הזדמנות יוצאת דופן לעשות את הסרט הירדני הראשון זה 50 שנה", אומר מטאלקה. "אבל מה שהיה לי חשוב יותר כשצילמתי את עמאן היה העובדה שמעולם לא נעשה סרט באורך מלא על העיר. עד עכשיו, סרטים זרים שצולמו בירדן הציגו בדרך כלל את חלקה המדברי של המדינה. עמאן אף פעם לא כיכבה בסרט באורך מלא, ולכן היה חשוב לי להציג את הנופים שלה ולחשוף את הרבדים השונים שלה – את בני המעמדות החברתיים השונים, את העשירים ואת העניים, את צדה המזרחי ואת צדה המערבי". הסרט הינו חלוצי גם בכל הקשור לתכניו: הוא עוסק בנושא הכאוב של אלימות במשפחה ואלימות נגד נשים בחברה הערבית. לאור העובדה כי הנתונים המצביעים על אלימות נגד נשים בירדן הינם קשים ביותר ( למשל, האו"ם דיווח על רצח 40 נשים על רקע "חילול כבוד המשפחה" בשנת 2008 בלבד). הסרט מאיר נושא שהיה עד כה חבוי ולא מסוקר, בודאי לא בקולנוע הערבי.  גם הפליטים הפלסטיניים בירדן המהווים רוב דמוגרפי (לפחות 65% מתושבי ירדן) היו עד כה בבחינת "בלתי נראים" בקולנוע המזרח-תיכוני. זו הפעם הראשונה בה קהילה זו זוכה לחשיפה קולנועית והבמאי מטאלקה מספר: "כל הילדים שמשחקים בסרט באו ממחנות פליטים פלשתיניים בירדן ,רציתי ליצור קשר עם ילדים שהגיעו מרקע שונה משלי וחשבתי שזו הזדמנות בשבילי לשנות משהו בחייהם. סיירנו בכמה מחנות פליטים, פגשנו שם כ-200 ילדים, דיברנו אתם וצילמנו אותם ולבסוף בחרנו מתוכם את ה-12 שמופיעים בסרט". המאמץ הירדני הממלכתי לקדם את תעשיית הקולנוע הירדני הניב לא רק את הקמתה של "המועצה המלכותית לקולנוע" אלא גם את הקמתו של  "מכון ללימודי מקצועות הקולנוע"  RED SEA INSTITUTE OF CINEMATIC ARTS (RSICA) בעקבה ב-2008. זהו  בית ספר לקולנוע המלמד ומכשיר במאים, תסריטאים ובעלי מקצועות קולנוע שונים (במגמות עריכה, צילום, תפאורה וכיו"ב). במאי 2011 סיים המחזור השני של בוגריו את הלימודים בטקס חגיגי בנוכחות המלכה ראניה . מנהלי מכון זה, כמו גם בכירים במשרד התרבות הירדני מקווים כי בשנים הקרובות יקום דור של קולנוענים ירדנים צעירים אשר יהוו מנוף הן לעידוד היצירה הקולנועית המקורית והן יחשפו את הממלכה ההאשמית לתעשיית הקולנוע העולמית.

קיים חשש של ממש, שלימודי השפה הערבית בחטיבות העליונות בבתי הספר העבריים ברמות של 3 – 5 יחידות ייכחדו! הוספתי לכותרת מילת שאלה וסימן שאלה, כיוון שהחשש לעיל מבוסס על התרשמות מן המצב במספר בתי ספר, המוכרים לכותב, ומשיחות עם מורים עמיתים, ולא על מחקר מקצועי. לפני מספר שנים כתבתי על מצבם העגום של לימודי הערבית, והכתרתי את הכתוב בכותרת:"בבתי ספר רבים הוראת השפה הערבית היא בעיה ולא מקצוע לימוד – עת לשנות את מתכונת הוראת הערבית". במאמר העליתי גם הצעות לשיפור. משרד החינוך, כולל, לשכת שרת החינוך דאז, העבירו התיחסויות פורמאליות, ולא עניניות. מאז המצב לא השתפר, ואולי אף הורע. הסיבה המרכזית לחשש שלעיל היא, העדפתם של תלמידי התיכון ללמוד מקצועות אחרים, וכן –ההסתיגות מכל "מה שהוא ערבי". ההסתיגות מללמוד ערבית מתחילה כבר בחטיבת הביניים, והיא מקבלת, לעיתים, ביטויים בוטים וגזעניים מצד תלמידים, הלומדים ערבית שלא מרצונם.  תלמידים מגיעים לכיתה י' כשרמתם בערבית נמוכה מאוד, בהשוואה לנדרש בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. הסיבה לכך נעוצה ברמת ההוראה/לימוד הנמוכה בחלק ניכר מחטיבות הביניים. אל כיתות י' מגיעים תלמידים שלרבים מהם אין כל ידע בשפה, למרות "שלמדו" במשך 3 שנים. (לא יודעים עדיין את אותיות ה – א"ב, יודעים לצייר את האותיות, אך לא מסוגלים לקרוא כלל וכד'). ישנן כיתות י' כה הטרוגניות, שלא ניתן, כמעט, להתקדם בהן בהוראת השפה. כתחליף, לצד הכיתות הלומדות ערבית, יש כיתה שלומדים בה, כביכול, "ערבית מדוברת" או "אסלאם". אלו, ברב המקרים, שמות כיסוי לכיתות בהם לומדים תלמידים שקיבלו פטור מלימוד ערבית, או שהצליחו לשכנע את מוריהם להעבירם לכיתה כזו. לימוד זה נעשה ללא תוכנית מאושרת, וכל מורה/ביביסיטר עושה כאן כרצונו. (לא מדובר בתוכנית הקרויה  "תרבות הערבים והאסלאם", הנלמדת לבגרות). שעות מבוזבזות אלה הן מתוך השעות המיועדות ללימוד ערבית. למצב הקשה בלאו הכי, נוסף לעיתים הזלזול במקצוע מצד הנהלות ועמיתים. כל מנהלי/ות בתי הספר התיכוניים עמם שוחחתי מצהירים על חשיבות לימוד השפה הערבית במדינה, המצויה בלב המזרח התיכון, אך, בפועל, רבים מהם היו מעדיפים "שהצרה הזו" תילמד בבית ספר אחר, ויש המבטלים, כליל, את לימוד הערבית, כבר, בכיתה י'. אחד הביטויים לזילזול הוא הדרישה, הגלויה או המרומזת של מנהלים, ממורים המלמדים בכיתה י', לדאוג לכך שכל התלמידים יקבלו ציון עובר, גם אם מדובר בהגשת עבודות….בעברית. מכה נוספת ניחתה לאחרונה על לימודי הערבית בכיתות י"א – י"ב, עם הכללת מקצוע הערבית בין המקצועות שערך "הבונוס" שלהם בבגרות הופחת.   ניתן היה לצפות,שלפחות, צה"ל יהיה מעוניין בקידום הוראת הערבית ולימודה (המוטיבציה העיקרית ללמוד ערבית היא הרצון לשרת במודיעין). בפועל תרומתו של צה"ל לכך חסרת ערך, כמעט. פעילות טל"מ (יחידה הפועלת ל – "טיפוח לימודי מזרחנות") תורמת לאיתור לומדי הערבית ויצירת קשר עימם לקראת גיוס, אך לא לשיפור ההוראה והלימוד. כנראה, שהקורסים לערבית שמעביר צה"ל עונים על צרכי הצבא. סיום לימודי הערבית בכיתה י', ברמה של יחידת לימוד אחת, ללא המשך, הוא, ברב המקרים, חסר כל ערך, ומה שנותר ממנו אצל תלמידים רבים הוא זיכרון שלילי. האמור לעיל מסביר את הקושי לקבץ מספר מספיק של תלמידים, שיצדיקו פתיחת מגמה לערבית בכיתות י"א – י"ב. מידי שנה ישנם בבתי ספר מסוימים תלמידים הרוצים להמשיך וללמוד ערבית, אך נותרים מאוכזבים ומתוסכלים מאי- פתיחת מגמה כזו. (ישנם מנהלים הפותחים מגמת ערבית "בכל מחיר", אך הם מעטים). אי לכך, הגיעה העת שגם נושא לימוד הערבית יעלה לדיון ציבורי, שבעקבותיו יוחלט על מעמד לימוד השפה "לחסד או לשבט", ובהתאם – יתקבלו החלטות מחייבות את מנהלי בתי-הספר.(לדוגמה, הקמת קבוצות לימוד מבתי ספר שכנים). השארת המצב הנוכחי תביא לחיסול לימודי הערבית בהדרגה, במקביל לפרישתם של מורים ותיקים, והימנעות צעירים מלהתמחות בהוראת השפה!  

 גב' יוליה רצ'ינסקי * יש הטוענים, כי גל המחאות העממיות הפוקד בחודשים האחרונים את העולם הערבי לוקח את ראשיתו באירועי המחאה אשר פרצו באיראן לאחר הבחירות לנשיאות בקיץ 2009. האירועים האחרונים והצלחתם היחסית אמורה, לכאורה, להזרים דם חדש בעורקי האופוזיציה מבית. פוליטיקאים ופרשנים לענייני מזרח-תיכון בישראל ובעולם נושאים את עיניהם לאיראן בתקווה למציאת "פתרון קל" לבעיית הגרעין האיראני אשר מסתמן כי הגיעה לאחרונה למבוי סתום. יחד עם זאת, פרט להתארגנויות ספוראדיות אשר יצאו אל הפועל במקביל לאירועים במצרים, לפי שעה הזירה הציבורית באיראן נראית רגועה, במיוחד בהשוואה למדינות אחרות באזור. עובדה זו מפתיעה במיוחד נוכח העובדה, כי דרישות הציבור מ-2009 לא זכו למענה ואף מעבר לכך, תנאיהם הכלכליים הוחמרו בעקבות יישום מדיניות הסובסידיות על-ידי ממשלת אחמדי נז'אד. יש שיבחרו להסביר את השקט השורר במדינה במדיניות הדיכוי שמפעיל המשטר כלפי המפגינים. אך טיעון זה אינו עומד במבחן המציאות בלוב ובסוריה, שם הדיכוי הברוטאלי של השלטונות אינו מונע מהאזרחים להמשיך לצאת לרחובות. ניתן גם לטעון, כי תהליך הפקת לקחים של המשטר מאירועי 2009, במסגרתו הוא נקט שורה של צעדי מניעה, כגון מעצרים נרחבים בשורות הנהגת הביניים של האופוזיציה ומעצר בית של מנהיגי "התנועה הירוקה", הוא שעומד בבסיס העניין. אולם, גם במקרה הזה לא סביר כי המשטר הצליח בשנה האחרונה למגר כל ניצן של מחאה פוטנציאלית. לא ניתן לבחון את התהליכים בציבור האיראני במנותק מההקשר הכללי של מעמדה האזורי והבינ"ל של איראן והמצב הפוליטי במדינה. ההתפתחויות האחרונות באזור הינן בעלות השלכות מעורבות על מאזן העוצמה של המשטר האיראני. אם כי נכון לעכשיו נראה, כי הפסדיה של טהראן עולים על רווחיה האפשריים. מחד גיסא, נפילת משטר מבארכ הפרו-מערבי ו"הפשרת הקרח" המסתמנת ביחסים הדיפלומטיים בין קהיר לטהראן מהוות שינוי חיובי בהקשר האיראני. מאידך, הפוטנציאל הטמון במיצובה של מצרים כמעצמה מתחרה על ההשפעה האיראנית באזור, כפי שאכן בא לידי ביטוי בהסכם האחדות בין ממשלת פת"ח לחמא"ס אשר נחתם בגיבוי מצרי, עלול לעורר דאגה אצל המנהיג ח'אמנהאי ואנשיו. בתוך כך, ההתעמתות הגלויה בין סעודיה לאיראן בזירה הבחריינית והתחזקות הרגשות האנטי-איראניים בקרב מדינות ה-GCC (אשר גם לפני כן לא נמנו על אוהדי איראן) מדגישה ביתר שאת את עומק הקרע האידיאולוגי הקיים בין שני הצדדים. לצד זאת, סביר להניח, כי הצל המרחף מעל ראשו של אסד, בן-ברית אסטרטגי של איראן באזור, גרם למשטר האיראני לבצע הערכה מחודשת של מערך יחסיה במרחב. פעילות הקואליציה המערבית בלוב משדרת מצד אחד, מסר בדבר נכונותה של ארה"ב להתערב במהלכים צבאיים בעת הצורך. אך מצד שני, ההססנות המערבית במקרה הסורי (המזכירה את המדיניות האמריקנית ביחס למשטר האיראני סביב אירועי 2009) מוכיחה למשטר, כי במקרים מסוימים אינטרסים גוברים על אידיאולוגיה. במילים אחרות, גם בהעדר מחאה ציבורית המאיימת על קיומו של המשטר, האירועים האזוריים השפיעו לרעה על מעמדה של איראן ועלולים אף (במקרה של התמוטטות שלטון אסד) לפגוע משמעותית בעוצמתה האזורית. בה בעת, סביר להניח, כי הדבר לא יוביל לנפילת המשטר וישראל ובנות-בריתה לא ינשמו לרווחה בצפייתן בהעמדתו לדין בשידור חי של ח'אמנהאי ובניו באשמת שחיתות והפרת זכויות-אדם. מה, אם כן, אנחנו מפספסים בניסיוננו לסמן את טהראן כיעד-העל של התעוררות הציבור במדינות במרחב הערבי? ראשית, כתוצאה מהרגישות הרבה של הסוגיה האיראנית בשיח הישראלי, קיימת נטייה בקרב מנהלי אותו השיח להציג את הרצוי כמצוי ("Wishful thinking"). אנחנו נוטים לתלות תקוות שווא בנפילה טבעית של המשטר האיראני, בעוד שהמציאות בשטח מצביעה על מגמה הפוכה. פרשנים רבים ראו ב"תנועה הירוקה" את המושיע הלאומי אשר יציל את העם האיראני מעול השלטון האסלאמי. אך שאלת המפתח היא האם העם האיראני רוצה להינצל? הטענה, לפיה הציבור מאס במהפכה מעולם לא זכתה לגיבוי מחקרי. כידוע, עריכת סקרי דעת קהל בשטח המדינה היא משימה קשה עד בלתי-אפשרית. גם במקרה בו סקרים כאלה אכן נערכים הם סובייקטיביים ואינם יכולים לשמש כלי להערכת הלכי הרוח בקרב העם האיראני. כתוצאה מכך, שיעור התמיכה הציבורית בשלטון "ולאית-י פקיה" (חכם ההלכה) לוט בערפל. העדויות שברשותנו מצביעות דווקא על מגמה הפוכה – כך, בשיא המהומות של 2009 לרחובות יצאו מעט למעלה ממיליון איש, המהווים טיפה בים של אוכלוסיית איראן המונה קרוב ל-70 מליון. כלומר, ייתכן ואנו נוטים להפריז בחומרת המצב בזירת הפנים האיראנית והתסכול הציבורי טרם הגיע למסה קריטית אשר עשויה להתפוצץ בפניו של המשטר. שנית, אפשר ודווקא תוכנית הגרעין המוצגת על-ידי המשטר והנתפסת בעיניי לפחות חלקים מסוימים (ולטענתי רחבים) בציבור כפרויקט הדגל הלאומי וכמרכיב מרכזי בתחושת הגאווה הלאומית הוא שמונע או מעכב לפי שעה את התמוטטות המשטר. תקדים לוב (דהיינו, התערבות מערבית צבאית באיראן בתרחיש של התקוממות עממית) עלול ליצור חשש בקרב הציבור מפני פגיעה בתוכנית, לצד סכנה לאסון גרעיני נוסח פוקושימה. אסייג ואומר, כי שיקולים אלה, ככל הנראה, אינם ניצבים במוקד השיקולים של אזרחי איראן נגד נקיטת צעדים להפלת השלטון, אולם הם ללא ספק עלולים לחזק את המוטיבציה של היושבים על הגדר. ולבסוף, ייתכן והשיח המערבי הער בנוגע לשינוי המשטר באיראן וההתבטאויות הנלהבות מדי של גורמים בארץ ובעולם ביחס לגלישת "אביב העמים" לאיראן מפנות את אור הזרקורים מהעם לזירה הפוליטית ומוציאות את העוקץ מרעיון ההפיכה המובלת על-ידי ההמונים. האיראנים מקדשים את ריבונותם ודוחים מעליהם כל ניסיון לכפייה רעיונית ומחשבתית, גם אם זו בסופו של דבר עשויה לשרת את טובתם. האם לא כדאי, אם כך, להחזיר את הכדור למגרש הציבורי ולהימנע מלכפות רציונאל זר על חברה בעלת הגיונות ושיקולים משלה? * יוליה רצ'ינסקי, בוגרת לימודי מוסמך במחלקה ללימודי האסלאם והמזה"ת באונ' העברית.

פרופ' אלי פודה [1] העיתונאי הבריטי, ג'והן ברדלי, פרסם ב-2008 ספר שכותרתו: "Inside Egypt: The Land of the Pharaohs on the Brink of a Revolution" ("בתוככי מצרים: ארץ הפרעונים על סיפה של מהפכה").[2] הספר, שהוא תולדה על שהות ארוכה במצרים ופגישות עם אישים רבים בחברה האזרחית, הביאו אותו למסקנה כי חומרי הבערה הפנימיים – שחיתות, אבטלה, שנאת מבארכ ובנו גמאל, הפרטה, שכר נמוך, עוני ועוד – עתידים להתפרץ החוצה תוך תקופה קצרה. כתנא מסייע לטענתו, הוא כתב כי הואיל ומצרים הייתה עדה למעיין מהפכה כל שלושה עשורים – מרד 1919, מהפכת הקצינים 1952, מהומות המזון 1977 – הרי היא בשלה למהפכה נוספת. עד כמה שטענה כזו מופרכת מבחינה מדעית, הרי הוא צדק!  הספר, דרך אגב, הוחרם במצרים, אולם לאחר ביקורת ציבורית קשה הוא שוחרר לפרסום. הוא זכה לפרסום בעיתוני האופוזיציה ויתכן כי שימש בעצמו חומר דלק לבערה שפרצה בינואר 2011. ספרו של ברדלי מעלה תהייה חשובה ביחס ליכולת לנבא התרחשותם של מהפכות. טענתי היא, כי אנשי האקדמיה העוסקים בתחום (מה שמכונה אצלנו "המזרחנים") אינם יכולים ו/או מסוגלים לנבא התרחשותן של מהפכות, אולם הם יכולים להדגיש יותר קיומן של נסיבות היוצרות את התשתית למהפכה. מבחינה תיאורטית, מהפכה מתרחשת כאשר מתחברים שלושה תנאים: תנאי יסוד; גורמים מעודדים; וקטליזאטור (ניצוץ). קיומם של כל אחד (או שניים) מתוך התנאים הללו אינו מספיק. ולכן, גם כאשר ההיסטוריון יודע להצביע על קיומם של תנאי יסוד וגורמים מעודדים היכולים להביא באופן תיאורטי למהפכה, הוא אינו יודע להצביע על הגורם העלול להצית את התהליך שיוביל למהפכה. ניצוץ זה גם עלול שלא להופיע כליל. כך למשל חוקרים ניתחו את תהליך התסיסה שהחל ב-2004 בשורה ארוכה של הפגנות ושביתות. למעשה, בין השנים 2004-2008 אירעו לא פחות מ-1,900 הפגנות בהשתתפות 1.7 מיליון פועלים. היד הקשה שהמשטר הפעיל על מנת לדכא אירועים אלה עוררה כעס רב ונוסדו ארגוני מחאה. הביקורת כלפי מדיניות המשטר גברה עם הניסיון "להמליך" את הבן גמאל, הרינונים על מעשי שחיתות באליטה כולל משפחת הנשיא, התיקונים בחוקה ב-2007 שהטילו מגבלות על הצגת מועמדות לנשיאות, עליית מחירי המזון בזירה הגלובאלית וכמובן הזיופים בבחירות האחרונות לפרלמנט בנובמבר 2010 שהביאו כמעט למחיקתה של האופוזיציה. ואולם, החיבור בין כל האירועים הללו (ורבים אחרים) עדיין אינם מספיק על מנת לחולל את המהפכה. מצב זה יכול להימשך שנים, תלוי באופיו של המשטר ובדרכי התמודדותו עם הביקורת. מה שדרוש הוא ניצוץ חזק דיו, אשר יוכל ללכד את ההמונים. מסתבר כי האירועים בתוניסיה שימשו זרז כזה. ההסבר השני לקושי לחזות מהפכות נוגע לעורמת ההיסטוריה, אשר מלמדת, כי מהפכות אינן חזון נפרץ במצרים או בעולם הערבי בכלל. אף אחת מהדוגמאות שברדלי ציין בספרו אינן עונות על ההגדרה של "מהפכה". למעשה, האינטלקטואלים הערבים ראו באירועים בתוניסיה "המהפכה הערבית הראשונה". זאת בניגוד, למשל, לכמה מהפכות שהתרחשו באיראן במאה ה-20 (האחרונה שבהן היא כמובן מהפכת חומיני ב-1979). באופן מסורתי, מצרים תמיד נתפסה כמדינה בעלת שלטון ריכוזי השולט בחברה "הידראולית" וצייתנית בשל אילוצי ההשקיה של נהר הנילוס. מאמר ידוע של פרופ' גבריאל בר המנוח מדבר על "כניעותו של הפלאח המצרי".[3] אין לפטור כותרת זאת בגישה אוריינטליסטית מתנשאת. הסופר המצרי הידוע, עלא' אל-אסואני פרסם לאחרונה קובץ מאמרים תחת הכותרת "מדוע המצרים לא ימרדו?" אם כך, מדובר כנראה באמונה שמצרים עצמם שותפים לה. הנקודה המעניינת היא שאותו אסואני פרסם ב-2002 את הרומן הפופולארי ביותר במצרים בשם "בית יעקוביאן" (שהפך גם לסרט מצליח), המשרטט בצורה מופלאה את תחלואיה של החברה שהובילו, בסופו של דבר למהפכה! וכך, ההיצמדות ללקחי ההיסטוריה – המועילה פעמים רבות – עלולה לעוור את עיני ההיסטוריון. ההסבר השלישי מצוי באי הערכה נכונה של מקצב האירועים בהיסטוריה העכשווית. היסטוריונים נוטים לנתח את האירועים בהתאם לקצב של התפתחויות כפי שהכירו בעבר. כך למשל השפעותיה של המהפכה הצרפתית, הרוסית או האיראנית היו תלויים במידת החלחול של רעיונות ושינויים לחברה המקומית. אלה בעבר היו איטיים מאוד בשל מיעוטם של אמצעי התקשורת ובשל הניידות הנמוכה של כלי השינוי. ואולם בשנים האחרונות, תחנות הלוויין, האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר האיצו את תהליכי ההעברה והניידות של רעיונות ובכך קיצרו את הדרך למהלכם של שינויים היסטוריים. אם בעבר ניתן היה לצפות לשינוי בטווחים של שנים, נראה כי בעידן הנוכחי תהליך זה התקצר באופן משמעותי. וכך, האירועים בתוניסיה הצליחו להתניע במהירות מהלך שהייתה לו תשתית של מצב מהפכני. ולבסוף, נראה כי על מנת להבין היטב את רחשי הציבור, כדאי לאמץ עמדת האנתרופולוג, היוצא לשטח ונפגש עם מושאי מחקרו. אין ספק כי יכולתו של ברדלי לקרוא את המפה המצרית נבעה, במידה רבה, מהיכרותו המעמיקה את הלכי הרוח שלא מצאו ביטוי באמצעי התקשורת הנשלטים על ידי המדינה. פיצוי מה להיעדר היכרות זו הינה למידה של מוצרי צריכה פופולאריים כגון ספרות, קולנוע, תיאטרון, אשר יכולים להצביע על קיומה ועוצמתה של הביקורת כלפי המשטר. לסיכום, יכולתו של איש האקדמיה לנבא מהפכות היא מוגבלת ביותר, אם בכלל. הוא כן יכול להבליט קיומם של תנאי יסוד ותהליכים המעודדים מצב מהפכני, אך לא מעבר לכך. נראה אפוא כי אנו נידונים להמשיך להיות מופתעים. [1]  גרסא מעט יותר מקוצרת פורסמה בהארץ, 25 בפברואר 2011. [2]  John R. Bradley, Inside Egypt: The Land of the Pharaohs on the Brink of a Revolution (London: Palgrave, Macmillan, 2008). [3]    ראוי להדגיש, כי בר דחה גישה זו מכל וכל, כאשר הוא מספק דוגמאות שונות מההיסטוריה המצרית ביחס למרידות שפלאחים נטלו בהם חלק. עם-זאת, הוא גם מדגיש כי אין מטרתו להוכיח כי הפלאח המצרי הינו מרדני מטבעו, אלא שכל הכללה בדבר "מנטאליות" של עם מסוים נדונה לכישלון. ראה גבריאל בר, "'כניעות' הפלאח המצרי: לתולדות המרידות האגראריות במצרים", המזרח החדש, כרך י"ב (1962), ע"מ 63-55.

ערן צדקיהו * האירועים המתרגשים על המזרח התיכון בעת האחרונה, הביאו להתעניינות ציבורית גוברת בנעשה באזורנו, ומכאן לפניה של אמצעי התקשורת אל המומחים למזרח התיכון מהאקדמיה. בעקבות זאת התגלע ויכוח בין המזרחנים, סביב תפקידו של המומחה לענייני המזרח התיכון, הערבית והאסלאם בזירה הציבורית והתקשורתית. שתי הגישות העיקריות לעניין זה מזכירות את השיח שהתפתח סביב תפיסת המונח "בגידת האינטלקטואלים", שטבע הפילוסוף הצרפתי ג'וליאן בנדה בשנת 1927. בנדה דיבר על בגידת האינטלקטואלים בשעתו, וטען כי תפקידו של האינטלקטואל הוא לחקור ולחפש אמת ללא כל מעורבות רגשית או פוליטית, וללא שום ניסיון להשיג תועלת לאומית ומדינית.[1] "האינטלקטואל או איש הרוח, עניינו לעסוק בכללי ובעקרוני, לא בפרטי ובקונקרטי." בנדה טען כנגד מעורבותם של אנשי הרוח והאינטלקטואלים הצרפתים של זמנו בחיי היומיום הפוליטיים. מנגד, טוען פרופסור אבי רביצקי כי "אם נבוא היום אל אדם ונשאל אותו על המונח 'בגידת האינטלקטואלים'… כפי שהוא התפתח ערב מלחמת העולם השניה ולאחריה, הכוונה תהיה הפוכה: כיצד זה שהאינטלקטואל איננו ממלא את חובתו ככלב שמירה של החברה, מסתגר במגדל השן וכו'."[2] ניתן לומר שראשית השימוש במילה "אינטלקטואל" היא ב"מניפסט האינטלקטואלים" שפורסם בצרפת בשנת 1989 כתגובה לפרשת דרייפוס, המונח התייחס לאנשי הרוח שמחו כנגד התנהלות המשפט. מאז ועד היום היו האינטלקטואלים סוכנים של שינוי חברתי ופוליטי.[3] האינטלקטואל הוא המתריע בשער, המאתגר את הסדר הקיים וזה הנותן השראה לתנועות שינוי חברתיות ופוליטיות. תופעה זו ששורשיה נטועים במאות השנים שקדמו לפרשת דרייפוס, היא תוצאה של התפתחויות איטיות ועקובות מדם אשר עיצבו את אירופה המודרנית כפי שהיא היום. אימוץ הרעיונות האירופאים על ידי העולם הערבי במאה התשע עשרה והעשרים, כמו גם הנסיונות הכושלים של השנים האחרונות לכפות את הדמוקרטיה המערבית במזרח התיכון בכוח הזרוע, מחייבים מבט מעמיק אל המסורת האינטלקטואלית במזרח התיכון ועל השתלבות באזור מתוך הבנה עמוקה של התרבות המקומית. האינטלקטואל הוא בעל הידע, ככתוב "גֶּבֶר-חָכָם בַּעוֹז; וְאִישׁ-דַּעַת, מְאַמֶּץ-כֹּחַ" (משלי כד' 5), ואכן פרנסיס בייקון טבע במאה ה 17 את האמירה "ידע הוא כוח", תפיסה אשר שוכללה על ידי מישל פוקו. ניתן לומר שעם הכוח באה האחריות, למשל מתמטיקאים בכירים המביעים את דעתם על היתדרדרות רמת לימודי המתמטיקה בבתי הספר וכן על תכנית הלימודים החדשה מטעם מערכת החינוך.[4] על אחת כמה וכמה ניתן לצפות לאחריות כזו מחוקרים הבאים מתחומי מדעי הרוח והחברה בכלל ומתחום חקר המזרח התיכון בפרט. כל המצוי ברזי העולם הערבי והמוסלמי יודע עד כמה רדודה היכרותו של הישראלי המצוי עם עולם זה, זאת למרות החשיבות המכרעת שיש להבנת המרחב התרבותי שבו אנו חיים על עתידנו באזור. אחד האמצעים המרכזיים שבעזרתם ניתן להשפיע על קהל רחב, להעמיק את ההבנה ולהסביר מהלכים, הוא התקשורת המשודרת, האינטרנטית והכתובה. התקשורת הינה סוכן תרבות ראשון במעלה אשר מי שיודע להשתמש בה יכול כיום לבצע מהפכות של ממש. אולם, ישנם חוקרים שטוענים, בצדק מסוים, כי התקשורת היא סנסציונית, רדודה ומטבעה מנוגדת לשיח האינטלקטואלי העמוק והמורכב. מכאן הם מסיקים כי האינטלקטואל שעניינו במחקר, עליו להסתגר במגדל השן, ולנהל שיח אקדמי עם קהילה מצומצמת של חוקרים ומומחים לעניין בלבד. חוקרים אלו, בהתנהגותם המסוגרת מאבדים את הזכות לצקצק בלשונם אל מול הבורות הישראלית בכל הנוגע לחיים במזרח התיכון והשלכותיה. המזרחנים אשר תחומי התמחותם רלוונטיים, יכולים ואף צריכים לפעול ליצירת מודעות והבנה עמוקה יותר של האחר. על חוקרים אלו להבדיל בין השיח המחקרי המקצועי לבין השיח התקשורתי של המאה ה 21, במסגרתו עליהם ללמוד לנסח טיעונים קצרים ופשוטים ולהתעקש מעל הבמות השונות שאין תפקיד המזרחן לחזות את העתיד אלא להסביר את העבר, להבין את ההווה, ועם קצת סיכון לנתח תרחישים אפשריים לעתיד (כמקובל בתחום מחקרי המדיניות). במרחב הציבורי לא נותר ואקום, והזירה התקשורתית אינה מופקרת, אם המלומדים והמומחים לא יקחו חלק בשיח הציבורי והתקשורתי, השיח יתמלא מעצמו על ידי מי שישכיל לנצל את הזירה, בינהם פובליציסטים או בעלי אג'נדה (גלויה או נסתרת) המחזיקים בתארים אקדמיים. בדיון זה לא המצאנו את הגלגל, בשיחתו עם ליבוביץ טוען רביצקי כי כבר ביוון העתיקה סוקרטס היה מתפלסף בשוק; אפלטון, גם אם נסוג לאקדמיה, עדיין הטיל תפקיד פוליטי מובהק על הפילוסוף; ואילו אריסטו, גם אם כאדם הוא 'חיה־חברתית', כפילוסוף הוא יחיד.[5] טוב יעשו מורי ורבותי, המומחים לאסלאם, לערבית ולמזרח התיכון, אם יראו את אחריותם מעבר לגבולות השיח האקדמי המצומצם ויפעלו באמצעים הרבים הקיימים כיום להעמקת השיח הציבורי בישראל בכל הנוגע להבנת העולם הערבי והמוסלמי. בדמוקרטיה הישראלית יש לתודעה הציבורית השפעה מכרעת על המדיניות הרשמית. היכרות והבנה עמוקים יותר של אזורנו הינם הכרחיים על מנת שנדע להתמודד מול מבקשי רעתנו. אך לא פחות מכך, ואולי אף יותר, על מנת שנדע לחיות בשלום עם שכנינו- מתוך כבוד, היכרות והכרה הדדית. *מר ערן צדקיהו הוא תלמיד מסלול מוסמך מחקרי בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. [1]  ויכוחים על אמונה ופילוסופיה : אביעזר רביצקי משוחח עם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, פרק 8, בגידת האינטלקטואלים, ת"א, תשס"ו 2006. http://213.8.106.62/leibowitz/ebook.asp?id=24#_ftnref5 [2]  שם, רביצקי וליבוביץ [3]  שלמה זנד, האינטלקטואל, האמת והכוח (תל אביב, 2004) עמ' 11-48; ברוס מדי-וויצמן, אינטלקטואלים פלסטינים וישראלים בצל אוסלו ואנתפאדת אל-אקצא, (תל אביב, 2003), עמ' 11. [4]  "במכתב פומבי לשר החינוך מזהירים 30 מתמטיקאים כי "הפרק בגיאומטריה גורם נזק עצום אף לתלמידים הטובים ביותר". הארץ 12/12/10 "מתמטיקאים מתנגדים לתוכנית הלימודים החדשה בבתי"ס: גרועה באופן שערורייתי". [5]  שם, רביצקי וליבוביץ