Meisai

meisai

חנוך באזוב: מעורבותם והתנערותם של הממשלים הערביים מסוגיית גירוש היהודים מארצותיהם

התמורות שחלו בהיסטוריה היהודית מסוף המאה ה-19 ובמהלך ארבעת העשורים הראשונים של המאה ה-20, הובילו להקמת מדינת ישראל. החלטתו של דוד בן גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל, הובילה להכרזת מלחמה על ידי מנהיגי מדינות ערב, שהתנגדו להכרזה וראו במדינה היהודית נטע זר במזרח התיכון הערבי. מנהיגי ערב ניצלו את דרישת ההנהגה הפלסטינית לסייע לה במאבק נגד המדינה היהודית, במטרה לצרף אליהם שטחים נוספים ולהחיל את ריבונותם גם על פלשתינה.[1] בתוך כך, ניתן לציין את מועד תחילת הקרבות כמועד התרחשותן של שתי טרגדיות, יהודית וערבית: בתוך פחות מעשור, נאלצו כ-850,000 יהודים לצאת ממדינות ערב, וכ-650,000 ערבים נאלצו לצאת את ישראל למדינות ערב.

המצב הפוליטי-מדיני המתוח שהתקיים במזרח התיכון ערב הקמת מדינת ישראל, הוביל לכך שהמלחמה היתה בלתי נמנעת. חרושת השמועות שהפיצו אנשיו של המופתי חאג’ אמין אל חוסייני, הובילה לגל פליטים נרחב של ערביי פלשתינה, שחששו מתגובת הנקם ועזבו עוד בטרם נתקלו בצבא היהודי. למעשה, 300,000 ערבים נטשו את בתיהם עוד לפני פרוץ מלחמת 1948.[2] השמועות על נצחונות יהודיים במהלך המלחמה, והפחדה של מנהיגי העולם הערבי ממעשי נקם של היהודים, רק האיצו את הנטישה הערבית.[3]

הפליטים הפלסטינים נסו לעבר מדינות ערב, כאשר ההנהגה הערבית פעלה ללא לאות לבודדם מן האוכלוסיה המקומית, נמנעה משילובם ושיקומם בתחומן, וזאת במטרה לשמר את הבעיה הפלסטינית כצידוק להמשכו של המאבק בישראל במישור האזורי והבינלאומי.[4] כבר בנובמבר 1948, הקים האו”ם ארגון יעודי לריכוז פעילות הסעד ההומניטרית בקרב הפליטים הפלסטינים. משלחת מטעם הארגון המליצה כבר אז לפתור את בעיית הפליטים על ידי ישובם מחדש במדינות ערב, באמצעות שילובם במיזמי תעשיה וחקלאות. למטרה זו הוקם ארגון הסעד והתעסוקה UNRWA (אונר”א).[5] אך התוכנית שיזם האו”ם לא יצאה אל הפועל, משום שמדינות ערב לא הסכימו לאַזרֵחַ את הפליטים הפלסטינים. באוגוסט 1958, בעת ביקורו בעמאן, אמר מנהל אונר”א, רלף גאראוואיי, כי “מדינות ערב אינן חפצות בפתרון בעיית הפליטים, אלא פועלות לשמרה כפצע פתוח כנשק נגד ישראל”.[6]

המנוסה של ערביי פלסטין לא נבעה רק מן הנטישה המוקדמת של ההנהגה הפלסטינית בשנת 1947. גם המדיניות שהנהיגה בריטניה דחקה בתושבי פלשתינה, היהודים והערבים, להתפנות מערים מעורבות. היהודים סירבו ונשארו, והערבים נענו ונטשו. Sir Alan Cunningham, הנציב הבריטי האחרון בארץ ישראל, אמר כי קיימת בהלה בקרב הערבים בפלשתינה, בעיקר בשל נטישה מוקדמת של ההנהגה הפלסטינית, שהביאה לקריסה מוראלית בציבור הפלסטיני.[7] בתוך כך, האיץ גם ‘הועד הערבי העליון’ בערביי פלשתינה לנטוש את בתיהם, כדי לא להפריע לפלישה הערבית. לערביי פלשתינה נאמר, כי לאחר הנצחון הערבי יושלכו היהודים לים.[8] חיזוק לכך הם דבריו של מנהיג הפת”ח אבו מאזן, משנת 1976, בהקשר זה, שאמר כי צבאות ערב הכריחו את הפלסטינים לעזוב את בתיהם (בשנת 1948).[9]

מנגד, עוד בטרם פרצו הקרבות, גבר החשש לבטחונה של יהדות ארצות ערב. בגילוי דעת שפורסם בארה”ב בחודש מאי 1948, נכתב כי ישנה “סכנה חמורה ליהודים במדינות מוסלמיות וכי 900,000 יהודים החיים באפריקה ובאסיה ניצבים בפני גל שנאה מצד אויביהם”.[10] הכשלון הערבי במלחמה הוביל לגל פרעות ביהודים בארצותיהם. רדיפה זו, שהחלה בהתנכלות אזרחית, זכתה לגיבוי של הממשלים הערביים. התוצאה היתה בלתי נמנעת: מנוסה וגירוש בכוח של יותר מ-850 אלף יהודים ממדינות ערב. היהודים אולצו להשאיר מאחור כסף, רכוש, בתים, קרקעות ובתי עסק, המוערכים במאות מיליארדי דולרים, אזרחותם נשללה, רכושם עוקל והם הפכו בן לילה לפליטים. הפליטים היהודים עברו מארצותיהם למחנות עקורים בקפריסין, מרסיי וישראל, ונאלצו להתמודד עם עוני, דלות ורעב. המִלה “מעברה” עוּדְנה על ידי הממסד בישראל, למרות שמדובר היה ב”מחנה פליטים” לכל דבר. מדינות ערב עודדו את האלימות הקשה נגד היהודים וגרמו לגירושם, כשהן מסרבות לאפשר להם לצאת עם רכושם, שהולאם על ידי השלטונות ומעולם לא הושב לבעליו.[11]

בניגוד לסוגיית הפליטים היהודיים ממדינות ערב, שהוצנעה על ידי הממסד בישראל,[12] ההנהגה הערבית פעלה להנציח את סוגיית הפליטים הפלסטינים בכל הזדמנות, עד כי זו הפכה לנושא הראשון במעלה בכל דיון על הסכסוך הישראלי-ערבי. הפלסטינים התמחו בשיווק “מסכנותם” לעולם, בסיוע מנהיגי ערב, עד כי דעת הקהל הבינלאומית התיישרה לצדם בהצדקת טענותיהם. בתוך כך, התייחס האו”ם לסוגיית הפליטים הפלסטינים כסוגיה שונה מזו של שאר פליטי העולם.[13]

אל מול פליטוּת הנצח של הפלסטינים, המתוחזקת בידי האו”ם, השתלבו הפליטים היהודים במולדתם החדשה וכבר לא עניינו איש. געגועיהם לארצות מולדתם ולקהילות המפוארות בנות 2,500 השנים, הובילו להקמת עמותות וארגונים שנועדו לתעד ולשמר את מסורותיהם ומורשתם התרבותית.[14] אחת הסיבות להשתמרותן של מסורות אלה, נעוצה במציאות החיים של יהודי ארצות ערב. בעולם הערבי, שמרו היהודים על זהותם הדתית כבני חסות תחת השלטון המוסלמי, שהטיל עליהם מסים, הגבלות ואיסורים. החוק המוסלמי קובע, שבני החסות (ד’מי) נדרשים לשלם מס גולגולת שנתי לשלטון, שבתמורה אמור להבטיח את שלומם. מעמד זה אינו מונע מהם לשמר את דתם, ומאפשר להם לחיות בארצות האסלאם כל עוד היהודי מכבד את חוק האסלאם ופועל לאורו. אף על פי כן, פעמים רבות, בעקבות תמורות פנימיות שהתחוללו בעולם המוסלמי, סבלו היהודים מהתנכלויות, פרעות, מעשי שוד, שריפה של רכוש ואירועי טבח המוניים, שהסתיימו לעתים במותם של מאות יהודים.[15]

יהדות ארצות האסלאם היוותה חלק משמעותי מיהדות התפוצות עד אמצע המאה ה-20, ומספר היהודים שחיו במדינות ערב לפני התמוטטות הקהילות מוערך בכ-900,000 נפש‏‏.[16] מספרם הכולל של יהודי מדינות ערב שהגיעו לישראל בין 1948 ל-1951 היה פחות מ-300,000.[17] יהודים נוספים עזבו את מדינות ערב בעקבות מבצע קדש ב-1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967.

התבטאויותיהם ועמדותיהם של המנהיגים הערביים הם עדות ניצחת לגירוש ולרדיפה של יהדות ארצות ערב. בפברואר 1949 נועד נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק, עם ראש ממשלת ירדן, סמיר אל רפאעי, ושטח בפניו את תכניתו לסילוק יהודי עיראק, כתגובה לבריחת הערבים הפלסטינים מתחומי מדינת ישראל – תכנית שהוצאה אל הפועל שנתיים מאוחר יותר.[18] בהקשר זה, אמר ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל עארף: “לו שמר כל חבל ארץ ערבי, על היהודים החיים בקרבו ועל נכסיהם ורכושם כעל משכון, היו נפתרות בקלות שתי הבעיות – זו של פלסטין וזו של הפליטים היהודיים”.[19] התיחסות נוספת לסוגיה זו ניתן למצוא באחד מסעיפי ‘האמנה הפלסטינית’, בה נכתב: “יהודי ארצות ערב ישובו למדינותיהם”.[20] מאידך ניתן לומר, כי הפלסטינים נמנעו מלדון בסוגיית הפליטים היהודים, בעיקר משום שמדינת ישראל הרשמית נמנעה מהעלאת הנושא בעצמה.

התפנית חלה בעקבות יסוד ארגון “ווזק“, שיצג את היהודים שגורשו מארצות ערב, במטרה להכיר בהם כפליטים. ככלל, ההנהגה הפלסטינית והערבית כאחד פעלו בכל דרך, כדי למנוע את ההכרה הבינלאומית בזכויותיהם של הפליטים היהודים מארצות ערב. הפלסטיני הראשון שביטא באומץ את דעתו ביחס ליהודים יוצאי ארצות ערב, היה צברי גירגיס, שקבע כי גירוש היהודים מארצות ערב נעשה בצורה אכזרית, שכן היתה בו שיטתיות ומעורבות ממסדית שהביאה להחרמת הרכוש היהודי – פעולה שיש לה השלכה על עתיד הבעיה הפלסטינית. לדידו של צברי, בתוצאות חייבים לשאת שני הצדדים: ישראל קלטה את היהודים מארצות ערב, וארצות ערב חייבות, מצדן, לישב את הפליטים הפלסטינים בשטחן ולפעול לפתרון הבעיה.[21] גם ד”ר עיסאם סירטאוי התיחס לסוגיה זו, ואמר כי זנח את דרך הטרור ופנה לדרך המשא ומתן עם ישראל, בשל ההבנה שמדינת ישראל היא מפלטם של היהודים שגורשו מארצות ערב, כפי שמדינות ערב צריכות להיות מפלטם של ערביי פלסטין.[22] ראש הממשלה הפלסטיני הראשון, אבו מאזן, הצהיר בעצמו כי יהודי ארצות ערב נרדפו על ידי הממשלים הערביים, וגם היהודים שנותרו שם נרדפים על ידי השלטונות ומפוקחים על ידי גורמי המודיעין הצבאי. לדידו, התנהגותם של המשטרים הערביים – במודע ושלא במודע – כלפי הנתינים היהודים, מעוררת צער, דאבון ועצב. המשטרים הערביים הציבו את היהודים בפני עובדה, ולא נתנו להם הזדמנות אחרת – להגר לישראל או למות.[23]

בניגוד להתבטאויות נדירות אלה, רוב המנהיגים הערביים דחו מכל וכל את הטענה כי היהודים גורשו מארצות ערב, ופעלו במשך שנים להסתיר את מספר היהודים שנרדפו וגורשו מארצות ערב, שרכושם נלקח וזכויותיהם נשללו. הדיון המחודש בסוגיה זו בשנים האחרונות, חידש את הקריאה של אש”פ למנהיגי מדינות ערב, לפרסם קול קורא ליהודים לשוב לארצותיהם. כמה ממנהיגי מדינות ערב נענו מיד לבקשה התעמולתית של אש”פ, ופרסמו בעתונות הערבית ובעתונות הזרה קול קורא ליהודי ערב, לשוב לארצות מוצאם.[24] קריאה זו נתקלה בתגובות עוינות בעלות נימה אנטישמית חריפה, מצד הציבור הערבי, שמסרב להתישר עמה.

לסיכום ניתן לומר, כי ערביי פלשתינה נטשו כתוצאה מבהלה ומסיפורי זוועה חסרי שחר, שהופצו על ידי המופתי ואנשיו, אודות סאדיזם יהודי כלפי תושביה הערביים של הארץ, בעוד יהודי ארצות ערב נרדפו ממש על ידי הממסד הערבי בעקבות התבוסה במלחמה; ההנהגה הערבית סירבה לשלב את הפליטים הפלסטינים בעולם הערבי, בעוד הפליטה היהודית מארצות האסלאם ביקשה להשתלב בחברה המקומית, כשהיא מצניעה את פליטותה; בניגוד לפעילות התקשורתית הענפה של הערבים והפלסטינים, שפעלו להנציח את סוגיית הפליטים ולהשתמש בה ככלי לניגוח ישראל במישור האזורי והבינלאומי, תוך גיוס דעת הקהל הבינלאומית לצדם, הממסד בישראל דווקא הצניע את סוגיית הפליטים היהודים מארצות ערב, ולא עשה בה שימוש ציני כפי שעשו הערבים; בשנים האחרונות חל שינוי בעמדת ממשלת ישראל במישור זה,[25] כאשר המטרה המרכזית הינה מציאת פתרון הולם לאחת הסוגיות המרכזיות המקשות על פתרון הקבע בין ישראל לפלסטינים, סוגיית הפליטים – זו הערבית אך גם זו היהודית. היחס כלפי שתי הסוגיות חייב להיות זהה גם בהגדרה: מי הוא פליט – זה שגורש או גם יורשיו? האם ישוב לביתו ולנכסיו או יפוצה כלכלית? וישנן עוד סוגיות שיש לדון בהן במישור זה באופן שוויוני.



[1] יהושפט הרכבי, יסודות בסכסוך ישראל-ערב (ת”א: משרד הבטחון, תשל”א), עמ’ 17; על השימוש שעשו מנהיגי העולם הערבי בסוגיה הפלסטינית להצדקת מאבקם בישראל ראה: מחמד אלחסיני חלף, אלפדאא’יון אלערב ואלפדאא’יאת ונהאית אסראא’יל (קהיר: 1970), עמ’ 126-123.

[2] יואב גלבר, קוממיות ונכבה (ת”א: הוצאת דביר, 2004), עמ’ 131- 133.

[3] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947 (ת”א: עם עובד, 1991).

[4] יהושפט הרכבי, פת”ח באסטרטגיה הערבית (ת”א: משרד הבטחון, 1969), עמ’ 15.

[5] Maya Rosenfeld, “From Emergency Relief Assistance to Human Development and Back: UNRWA and the Palestinian Refugees, 1950–2009”, Refugee Survey Quarterly (2010) 28 (2-3), pp. 286-317.

[6] H.F. Knight, letter dated 25 April 1951, AC/97/3/51. Copies of Galloway’s UNRWA application and the Knight letter were kindly provided by Ms. Emily Ingosi, archivist at UNRWA in Amman.

[8] פלסטין, עמאן, 19 בפברואר 1949; ראה גם: Economist, London, October 2, 1948.

[9] פלסטין אלת’ורה, ביירות, מרץ 1976.

[10] The New York Times (New York City) May 16, 1948.

[11] על הערכת שווי הרכוש של הפליטים היהודיים ראה למשל: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4065977,00.html

[12] אבי פיקאר, “ראשיתה של העליה הסלקטיבית בשנות החמישים”, בתוך: עיונים בתקומת ישראל- מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל, כרך 9, עמ’ 338–394.

[13] לאו”ם שתי נציבויות לטיפול בבעיות הפליטים: נציבות הפליטים העליונה (UNHCR) שמטפלת בכל פליטי העולם, ולצדה ארגון פליטים מיוחד העוסק רק בפליטים הפלסטינים (אונר”א). בתוך כך, גובשו שתי הגדרות שונות למושג ‘פליט’ על ידי האו”ם. ההגדרה הכללית קובעת שפליט הוא כל מי שנמצא מחוץ לארצו עקב רדיפות על רקע גזע, דת, לאום או השקפה פוליטית. מעמד זה מוגבל למספר שנים ואינו עובר בירושה, ולכן פליט שהשתלב בארץ אחרת מאבד את מעמדו. לא כך באשר לפליטים הפלסטינים: פליט פלסטיני מוגדר כמי שהתגורר בפלשתינה המנדטורית בין 1 ביוני 1946 ל-15 במאי 1948, ואיבד את ביתו או עבודתו כתוצאה מהמלחמה (כלומר, כל מי ששהה שנתיים לפני הקמת מדינת ישראל על אדמת פלשתינה המנדטורית). בניגוד לשאר הפליטים, מעמד הפליט הפלסטיני עובר בירושה.

[15] יעקב חג’ג’, פרעות 1945, 1948 ו-1967 בלוב: רקע, מהלך, תוצאות ותגובות (באר-שבע: המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, 2003); ניסים קזז, סיפא וספרא: זכרונותיו של נער יהודי שהתייתם מאביו בפ’רהוד, הפוגרום שנערך ביהודי בגדאד ב-1941 (ירושלים: ר. מס, 2010).

[17] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל, 1991, לוח 5.4, עמ’ 168: מספר עולי אסיה ואפריקה מ-1948 עד 1951 היה כ-331,000, זאת לפי תקופת העליה מ-1948 עד 1951. מזאת, יש לחסר את עולי טורקיה שהיו כ-35 אלף. המספר הנותר הוא כ-296,000, והוא כולל את עולי איראן.

[18] Sir Alec Kirkbride, From the Wings: Amman Memoirs 1947-1951 (London: Frank Cass, 1976), pp. 115-116.

[19] Aref el-Aref, An-Nakbah: Nkbatu Beiti-l-Maqdis wa-l-Firdausi-l-Mafqud 1947-1955 (Beirut, 1961).

[20] הן בנוסח המקורי של האמנה הפלסטינית משנת 1964 הן בנוסחה המתוקן משנת 1968, דגלה ההנהגה הפלסטינית, באופן כללי, בשילוחם של כל היהודים החיים במדינת ישראל חזרה לארצות מוצאם. ראה: יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינאית: במבחן הזמן והמעשה (ירושלים: מרכז ההסברה, שרות הפרסומים, 1988).

[21] אל נהאר, ביירות, 15 במאי 1975.

[22] אורי אבנרי, הצד השני של המטבע (ת”א: זמורה-ביתן, 1990).

[23] אלטליעה, ביירות, גליון מס’ 7, יולי 1976.

[24] ראה למשל דבריו של נשיא סודן, ג’עפר אלנמרי, לשבועון מצרי, אודות מטרת פנייתו ליהודים יוצאי סודאן לשוב לארצם, בטענה כי סודאן, כמו כל המדינות הערביות, לא סגרה מעולם את שעריה בפני בניה בשל הבדלי דת או גזע. ראה: אח’ר סאעה, קהיר, 18 בפברואר 1976; צו דומה הוצא על ידי מועצת ההפיכה העיראקית בחתימתו של  אחמד חסן אלבכר, ראש מועצת מפקדת ההפיכה העיראקית. ראה: אלבעת’, עיראק, 26 בנובמבר 1975.

[25] ראה למשל החלטות ממשלת ישראל במישור זה: החלטה מס’ 1544 משנת 2002; החלטה מס’ 1250 ‏‏משנת 2003; החלטה מס’ 185 משנת 2008.

1 מחשבות על “חנוך באזוב: מעורבותם והתנערותם של הממשלים הערביים מסוגיית גירוש היהודים מארצותיהם”

סגור לתגובות

 - 
Arabic
 - 
ar
Bengali
 - 
bn
German
 - 
de
English
 - 
en
French
 - 
fr
Hindi
 - 
hi
Indonesian
 - 
id
Portuguese
 - 
pt
Russian
 - 
ru
Spanish
 - 
es
Scroll to Top