בחצי הראשון של המאה העשרים הופיעה הערבית בשטרות הכסף של כל ארצות המזרח הקרוב הערביות, ממרוקו במערב עד עיראק במזרח. כמה מהן היו פרוטקטוראט צרפתי או ספרדי, כמה – בשלטון בריטי או איטלקי, וכמה – תחת מנדט צרפתי או בריטי. הערבית הופיעה בַשטרות במקביל לשפת השלטון, ומאופי ההקבלה אנו יכולים ללמוד הרבה. בארץ אחת (מרוקו ב-1910 וב-1917) הייתה הערבית בשטרות מול שתי שפות אירופיות – הצרפתית והספרדית; בלוב הכבושה בידי הבריטים במלחה”ע השנייה – האנגלית וגם (על קצה המזלג) האיטלקית; ובארץ אחרת, ברור איזו – מול האנגלית והעברית, מ-1927 ועד ימינו. בחצי השני של המאה היה תהליך של השתחררות, ורבות מן הארצות נעשו עצמאיות. תהליכי המעבר האלה, שלעיתים לווו באלימות ובשפיכות דמים, השתקפו גם בשטרות ובמעות. בחיבור זה נבחן את ההשתקפויות האלו בשטרות של כמה מדינות באיזור. הבולטות שבהשתקפויות הן:
• היפוך בארגון השטר: הערבית מקבלת את פני השטר, והשפה האירופית – את גבו;
• השמטת חלק מן הכיתוב הזר והוספת כיתוב בערבית;
• מתן עדיפות לערבית על פני השפה האירופית באשר לאופי הכיתוב (גודל האותיות וסגנונן);
• בכמה מקרים נעלמת השפה האירופית לחלוטין – גם מגב השטר;
• מתן שם הבנק גם בערבית או אף החלפת שם הבנק הנשמע אירופי בשם ערבי;
• החלפת שם המטבע, לרוב בחירת שם שֵמי-לכאורה לעומת אירופי כמו הפרנק;
• שיפור ניסוח העריך בערבית, בעיקר מדובר בשם-המספר;
• החלפת איורים בחדשים, כמו דיוקן המלך או הנשיא של המדינה העצמאית;
• שינויים בניסוח התאריך, למשל הוספת התאריך ההיג’רי.
כמובן, לא בכל הארצות אפשר לצפות בכל התופעות הללו, וכאן נתעניין באלו מהן הקשורות בשפה.
שטרות, כמו גם מטבעות, ובאופן דומה גם בולי דואר, הם עדויות חשובות להיסטוריונים ולחוקרים אחרים, ממש כמו מסמכים ארכיוניים, עיתונים, ותצלומים מהתקופה. אדרבא, שטרות ומטבעות אינם מזויפים באופן העלול להטעות את החוקר המתעניין בלשון ובהיבטים פוליטיים/חברתיים של השימוש בה בכסף העובר לסוחר. נתרכז כאן בשטרות, אם כי פה ושם יידוֹנו גם מטבעות כתימוכין.
הספרות הנוּמיסְמַטית מקדישה תשומת-לב עיקרית לדקויות, שהקורא אשר רקעו אינו נומיסמטי אינו שם לב אליהן, כמו הגוונים שבשימוש, הנייר, סוג ההדפסה, המספרים הסודְרים ופורמט השטר. בדוּנֵנו בשטרות של ארצות הים התיכון, אנו נתקלים בעוד בעיה מתודית, והיא מדברת בעד עצמה: התעלמותם של מְחַבּרים ‘מערביים’ (אירופיים, אמריקאיים, אוסטרליים וישראליים) מן הכיתובים שבערבית ומעיטורים שרקעם אינו מַערבי. כך כדוגמה קיצונית, ספר-קטלוג צרפתי חשוב על שטרות המע’רב והלוונט אינו מראה כלל את צד הגב, הערבי, של השטרות ומסתפק בהצגת הצד הצרפתי. ספר דו-לשוני ערבי-אנגלי על שטרות לוב, מאת מחבר מצרי ידוע מאוד בעולם הנומיסמטיקה, מתאר באנגלית קטע כיתוב שעל שטר כ-“Arabic inscription” ובערבית – כ”אַיַה קֻרְאַנִיה”, ואינו טורח להסביר מה הטקסט, מה פירושו, מה מקורו ומדוע הוא מובא בשטר. גם הקטלוג הבין-לאומי הנפוץ ביותר של שטרות הכסף של העולם מסתיר כמעט תמיד באיוריו חלק מצד הגב שלהם, וכך נעלם לעיתים קרובות מידע חשוב.
פרשה מיוחדת במינה היא אופן כתיבת העריך (denominationׂ) במילים: נהוג לכותבו על השטר הן בספָרות הן במילים; חמישה שקלים, למשל. בַדקדוק הערבי הקלסי של Wright מוקדשים למספרים הַמּונים (cardinal numbers) שבעה עמודים צפופים. לפי ספר דקדוק ידוע אחר, “The Arabic numerals […] are one of the trickiest features of written Arabic”. אכן, המעיין בשטרות ובמטבעות של ארצות ערב לא יוכל שלא להסכים עם קביעה זו, שכן חריגות מן הכללים אפשר למצוא ברבים מהם. שטרות, אף יותר מאשר מטבעות עוברים לסוחר ומטבעות זיכרון, הם כרטיסי הביקור של המדינה שאת שְמהּ הם נושאים. מקובל שהשפה בהם צריכה להיות של המִשלָב הגבוה, חַפה משגיאות בדקדוק או בתעתיק ומביטויים המקובלים רק בשפה העממית. לא כל הארצות הערביות – ובמונח זה אני כולל גם את ארץ-ישראל המנדטורית ואת ישראל – עמדו בדרישות המחמירות האלו. יבואו עכשיו כמה דוגמאות.
להורדת המאמר המלא, לחצו כאן.