Author name: 1myazbak

עבור אובמה, טורקיה מגשרת בין מזרח למערב לא רק בהיבטים הכלכליים והתרבותיים, אלא גם בהיבט המדיני. אך ארה"ב של אובמה לא הצליחה לפענח את מדיניות החוץ של טורקיה באופן מלא, ובהתאם לכך קיימת חשדנות כלפיה ▪  ▪  ▪ בשבוע שעבר הגיעה לקיצה מערכת הבחירות בארצות הברית, אשר בסופה ברק אובמה זכה לקבל את מושכות השלטון לארבע שנים נוספות. מערכת הבחירות בארצות הברית זכתה לתשומת לב רחבה מצד מדינות העולם, בעלות ברית מסורתית עם ארצות הברית ואף מאויביה האידיאולוגיים. כצפוי, ראשי מדינות שונים לא פסחו על כללי הטקס המקובלים ובירכו את אובמה על זכייתו. בין ראשוני המברכים ניצב ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. ארדואן ואובמה מצליחים לתחזק מערכת יחסים יציבה, הדומה במאפייניה למערכת היחסים המתנהלת בין ברק אובמה לבין עמיתו הבריטי, דייוויד קמרון. מערכת יחסים זו גוברת על הפערים באינטרסים של שתי המדינות. חוסר היציבות השלטוני שפקד את המדינות המזרח תיכוניות, גרם לברק אובמה לבחון את צעדי ארדואן בזירה המדינית, ברמה רחבה יותר. למעשה, טורקיה הינה בין המדינות היחידות במזרח התיכון, שבהן בחירת השלטון התבצעה בהליך דמוקרטי ללא אירועי אלימות כלשהם. עבור אובמה, טורקיה מגשרת בין מזרח למערב לא רק בהיבטים הכלכליים והתרבותיים, אלא גם בהיבט המדיני. האתגר הראשון למרות זאת, ארצות הברית של אובמה לא הצליחה לפענח את מדיניות החוץ של טורקיה באופן מלא, ובהתאם לכך קיימת מידת מה של חשדנות כלפיה. העיקרון המנחה של טורקיה בעידן ארדואן הוא "אפס בעיות עם השכנים". אחת מהמטרות הסמויות של מדיניות זו, הינה לחזק את אחיזתה של טורקיה באזורי התווך שלה עם מדינות כמו סוריה, עירק, אירן ומדינות הקווקז. בעיני אובמה, ארדואן צריך להשמיע קול תקיף וחד-משמעי יותר למול הצהרותיה האלימות של אירן בנושא הגרעין ולהיות תומך של מדיניות הסנקציות עליה. האתגר השני האתגר השני איתו אובמה יצטרך להתמודד הוא הפשרת הקרח ביחסי טורקיה-ישראל, אשר עלו על שרטון לאחר אירועי המרמרה. מבחינתה של טורקיה, גם במצב בו הנשיא האמריקני לא יצליח לקרב בינם לבין ישראל בסבב הנוכחי, הרי שהוא יהיה מאוזן וביקורתי יותר כלפיה, לעומת מיט רומני, יריבו בבחירות האחרונות, שייתכן שהיה יוצר התנגשות בלתי הפיכה בין המדינות. ככל הנראה, שני הצדדים ינסו להניב פירות רבים יותר מבעבר, אך הדבר יתנהל עקב לצד אגודל. ממשל אובמה יגלה כעת נחישות ותקיפות גבוהות יותר מבעבר כדי להביא לתמימות דעים בנושא האירני עם עמיתו הטורקי, שמצידו ינסה לנהל מערכת יחסים קרובה עם האמריקנים בד-בבד עם חתירתו להגדלת השפעתה של טורקיה במרחב האזורי.

תפיסת האיום בישראל ביחס לסוגיית הגרעין האיראני התגבשה לכדי קונספציה איתנה. רוב הדיונים מתנהלים על התקיפה לכשתבוא, על עיתויה והשותפים לה, על השלכותיה ואף על מספר ההרוגים הישראלים הצפוי בעקבותיה. אולם המניעים המדריכים את חתירתה של איראן להשיג נשק גרעיני נתונים לפרשנויות שונות, הנעדרות מהשיח הישראלי. כתוצאה מכך, החלופות להתמודדות עם האתגר הולכות ומצטמצמות לכדי אחת: מלחמה. אפרים קם, אחד מהחוקרים הבולטים של הגרעין האיראני, טוען כי התגבשותה של תפיסת איום תלויה בשני מקורות הקשורים זה בזה: הערכת הכוונות של המדינה ה"מאיימת" והערכת יכולתה לממש את כוונותיה. לכן תפיסת האיום איננה "קביעה מדעית אובייקטיבית", משום שהיא מערבת סובייקטיביות פרשנית היכולה להיות קרובה למציאות או רחוקה ממנה. קם סבור כי ברוב המקרים, מידת הדיוק בהערכת האיום ניכרת רק לאחר מעשה ובמבט לאחור. סימני השאלה מתגברים לנוכח הקשר ההדוק בין "מאיים" ל"מאוים" וההיזון החוזר ביניהם: תחושת האיום היא הדדית, שכן כל צד הוא בגדר מאיים ומאוים גם יחד. תופעה זו, המכונה "דילמת הביטחון", מתרחשת כאשר מדינה השואפת להבטיח את שרידותה פועלת לחיזוק עוצמתה הצבאית. מדינות אחרות עשויות לפרש את צעדיה כצעדים התקפיים ולא הגנתיים, וכתוצאה מכך להתחמש בעצמן. כך מתחולל סחרור לקראת הסלמה, המתבטאת ברטוריקה רוויית איומים ומשברים תכופים, ועלולה להגיע לכדי מכה מקדימה, מלחמת מנע ועוד. האירוניה שב"דילמה" זו היא כי דווקא השאיפה להבטחת השרידות מביאה בסופו של דבר לאי-יציבות ולתחושת איום חמורה יותר. דוגמה מאלפות למודל הספירלי של הסלמת תפיסת האיום ניתן למצוא ביחסי ישראל-מצרים בין השנים 1956—1952. אי-אפשר שלא לתהות מה התרחש בין אוגוסט 1952, עת ברך בן-גוריון את עליית ה"קצינים החופשיים" לשלטון מעל בימת הכנסת, ועד פרוץ "מלחמת-קדש" באוקטובר 1956. בראשית דרכו התמקד נאצר בזירה הפנים-מצרית ובהתנערות מן המעורבות הזרה בארצו. תופעת ההסתננויות ופעולות התגמול ערערו את לגיטימיות שלטון "הקצינים החופשיים", שהיה אז בראשית ימיו, וככל שהמתיחות לאורך הגבול גברה, כך זכתה ישראל למקום משמעותי יותר בנאומי נאצר ונתפסה כאויבת מרכזית. במקביל, בישראל החלו לייחס לשלטון נאצר כוונות להשמדת ישראל, שהצטייר כלא אחר מאשר "היטלר". מצרים, כך נטען, חיפשה אז אחר "מרחב מחייה". האנלוגיה ההיסטורית לשלטון הנאצי הייתה בוטה וחד-משמעית. פרשת "עסק הביש" ב-1954, והפשיטה הישראלית על עזה בפברואר 1955 (מבצע "חץ שחור"), נתפסו בעיני מצרים כפגיעה קשה בריבונותה, במעמדה ובכבודה בעולם הערבי. בספטמבר 1955 הכריז נאצר על עסקת הנשק הצ'כית, שהעניקה למצרים יתרון אסטרטגי על ישראל. בין אם נאצר חתר לעסקה משיקולים הגנתיים או התקפיים, בישראל ראו בה קו-אדום שאחריו תיווצר מציאות בלתי-נסבלת – מדינה ערבית בעלת יכולת ממשית לאיים על קיומה של מדינת ישראל. מכאן ועד מלחמת אוקטובר 1956 הדרך הייתה קצרה. המקרה הישראלי-מצרי ממחיש את חשיבות נקודת המפגש שבין תפיסת כוונותיו של הצד השני לבין השגת היכולת לממשן. בנקודה זו הופכת תפיסת האיום לכמעט מוחלטת, והנטייה הטבעית היא לפרש את המציאות על פי "התרחיש הגרוע ביותר". עיון מחודש בהערכת כוונותיו של הצד השני הופך לבלתי אפשרי, והזדמנויות לשיכוך המתח או פתרונות יצירתיים למשבר חומקים מהתודעה. המודל הספירלי של "דילמת הביטחון" איננו בלתי-נמנע: ניתן להאט אותו ואף לעצרו. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי "דיאלוג עם האויב", כפי שהסביר לאחרונה אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר: "דיאלוג עם האויב הוא הכרחי, אין מה להפסיד […] בנוגע לאיראן, צריך ללכת הרבה יותר עמוק. צריך להבין מה מניע אותם". הלוי הוסיף כי "אומרים 'אם תדבר איתם, תעניק להם לגיטימציה', אבל כשלא מדברים – אתה לא הופך אותם ללא-לגיטימיים. זה שכנע אותי שכולנו היינו מאוד שטחיים בדיאלוג עם האויבים שלנו". הדיאלוג איננו פתרון קסם, כמובן, אך הוא בהחלט מגדיל את היצע האלטרנטיבות הקיימות לפתרון המשבר. החתירה האיראנית לנשק גרעיני היא בגדר עמדה ולא אינטרס, אמצעי ולא מטרה. רק דיאלוג משמעותי עם איראן, אשר יוביל לחשיפת האינטרסים העמוקים של הצדדים, עשוי להוביל לפריצת-דרך ולפתרון בר-קיימא. במוקד דיאלוג שכזה תהדהד השאלה האם ניתן להבטיח את האינטרס האיראני, המניע את הרפובליקה האסלאמית לחתור להשגת נשק גרעיני, באמצעים אחרים שלא יערערו את היציבות האזורית והעולמית. עינת לוי היא תלמידת מחקר בתכנית לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם באוניברסיטה העברית נלקח מתוך האתר אפשר לחשוב

לביקורו של אמיר קטר, השייח' חאמד בן חליפה אל ת'אני, ברצועת עזה (23.10.2012) ישנה משמעות עמוקה, שלא זכתה להתייחסות תקשורתית הולמת. כמה מילים על דמותו של האמיר: האמיר נמנה על משפחת אל ת'אני השולטת בקטאר עוד מיום הפיכתה למדינה עצמאית, ואף קודם לכן ותולדותיה של המשפחה שזורים באופן מובהק בתולדות המדינה הקטארית. עושרה העצום של המשפחה ושל האמיר בפרט נובע בעיקר מהשליטה על משאבי הטבע הרבים (נפט וגז טבעי) שקטאר התברכה בהם. עושרו האישי של האמיר נאמד ב-2.4 מיליארד דולר, נכון לשנת 2011. המדינה בראשה הוא עומד היא אחת המדינות העשירות בעולם. לשם השוואה, התמ"ג לנפש בקטאר עומד על 93,104 דולר לעומת ישראל בה התמ"ג לנפש עומד על 30,792 דולר וארצות הברית 47,921 דולר. תחנת אל-ג'אזירה, שהוקמה ונמצאת בבעלותו של האמיר אל ת'אני, מעניקה לו כוח נוסף והשפעה משמעותית על הנעשה בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט. התחנה החלה את פעילותה בסוף שנת 1996 ופרצה לתודעה העולמית בכך שהקרינה קלטות של אוסאמה בן לאדן לאחר הפיגוע הרצחני במגדל התאומים בתשעה בספטמבר 2001. הזירה המלחמתית במאה העשרים ואחת הועברה בחלקה הגדול לתקשורת, בתוך כלי התקשורת בולטת הטלוויזיה כמדיה המרכזית והמשפיעה ביותר על דעת הקהל. ערוץ אל-ג'אזירה, המשדר 24 שעות בימימה בשפות הערבית והאנגלית, מהווה מקור השפעה רב עוצמה. דה יורה הערוץ מציג עצמו כעצמאי מבחינה פוליטית, אך אין זה סוד כי הכספים שהאמיר אל ת'אני מעביר לערוץ מהווים חלק משמעותי מהכנסותיו, כך שהמצב דה פקטו הוא שלאמיר אל ת'אני יש השפעה רבה מאוד על התכנים המפורסמים בערוץ. מטרתו הגלויה של ביקור של שליט קטר האמיר אל ת'אני היא חנוכת מיזמים קטארים לשיקום הרצועה. עם הגעתו הכריז האמיר אל ת'אני כי סכום התרומה שיעביר למטרה זו יעמוד על כארבע מאות מיליון דולר. לביקור ברצועת עזה היום, מספר משמעויות. האחת הכרתו בלגיטימציה, גם אם בצורה שאיננה מובהקת וגלויה, של שלטון תנועת החמא"ס ברצועת עזה. הכרה זו פוגעת בראש ובראשונה ברשות הפלסטינית, המשוועת להכרה בינלאומית במאבקה כנגד שלטון תנועת החמא"ס ברצועת עזה. ישנם פרסומים לפיהם האמיר אל ת'אני התקשר לשוחח עם נשיא הרשות אבו מאזן, אך גם אם הדבר נכון אין בו כדי לערער את התחושה לפיה האמיר הקטארי בחר צד בסכסוך הפנים פלסטיני. בישיבת הוועד הפועל של אש"ף, שהתכנסה לדון בנושא הביקור נזהרו שלא למתוח במישרין ביקורת על האמיר אל ת'אני. אולם כוונתם הייתה ברורה, אין לחזק את תנועת החמא"ס על חשבון הרשות והמטרה צריכה להיות השגת אחדות פנים פלסטינית. גם ישראל לא רואה בעין יפה את הביקור המתוקשר ואת התרומה של האמיר הקטארי אל ת'אני. משרד החוץ פרסם תגובה לפיה הקטארים רק יסבכו את מקבלי הכסף, הינו תנועת החמא"ס, בשחיתות, בזבזנות ויסכלו את הסיכוי להשגת הסכמים, שישימו קץ לסכסוך הפנים פלסטיני. לישראל יש בעיה קשה עם התרומה ועם האופן שבו היא נתנה. הכסף מחזק הן את תנועת החמא"ס והן את הקרע הפנים פלסטיני. הדרך שבה ניתנה התרומה באופן אישי ובעת ביקור אישי גם היא מחזקת את החמא"ס ופוגעת ברשות. התפיסה לפיה המצור והבידוד שנכפה על תנועת החמא"ס ברצועת עזה, יביא לבסוף לכניעתה של התנועה וחזרתה של רצועת עזה לידי גורמי הרשות הפלסטינית, וייצוב שלטון אחיד על רצועת עזה והגדה המערבית, קבלה מכה אנושה לאחר ביקור זה. לתרומתו של האמיר יש כאמור מטרות מובהקות, כגון שיפור תנאי חייהם של תושבי הרצועה, תוספת של מקומות עבודה רבים וכו' אך האם יש לתרומה מטרות או השפעות נוספות? נראה שהתשובה לכך חיובית, יש לתרומה מטרות אנושיות הומניטאריות, אך ישנן מטרות נוספות. הרצון של קטאר לחזק את הציר הסוני אותו היא מובילה על חשבון הציר השיעי המונהג בידי איראן, העניק לאמיר אל ת'אני דחיפה נוספת להעביר את תרומתו ויותר מכך לעשות זאת באופן אישי. התרומה שתוביל לחיזוק אחיזת תנועת החמא"ס, הנתפס כקיצוני יותר מהרשות הפלסטינית, מעבירה מסר ברור. הקטארים מעדיפים לחזק את הגורמים הקיצוניים על חשבון אלו הנתפסים כמתונים יותר.

התמורות שחלו בהיסטוריה היהודית מסוף המאה ה-19 ובמהלך ארבעת העשורים הראשונים של המאה ה-20, הובילו להקמת מדינת ישראל. החלטתו של דוד בן גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל, הובילה להכרזת מלחמה על ידי מנהיגי מדינות ערב, שהתנגדו להכרזה וראו במדינה היהודית נטע זר במזרח התיכון הערבי. מנהיגי ערב ניצלו את דרישת ההנהגה הפלסטינית לסייע לה במאבק נגד המדינה היהודית, במטרה לצרף אליהם שטחים נוספים ולהחיל את ריבונותם גם על פלשתינה.[1] בתוך כך, ניתן לציין את מועד תחילת הקרבות כמועד התרחשותן של שתי טרגדיות, יהודית וערבית: בתוך פחות מעשור, נאלצו כ-850,000 יהודים לצאת ממדינות ערב, וכ-650,000 ערבים נאלצו לצאת את ישראל למדינות ערב. המצב הפוליטי-מדיני המתוח שהתקיים במזרח התיכון ערב הקמת מדינת ישראל, הוביל לכך שהמלחמה היתה בלתי נמנעת. חרושת השמועות שהפיצו אנשיו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, הובילה לגל פליטים נרחב של ערביי פלשתינה, שחששו מתגובת הנקם ועזבו עוד בטרם נתקלו בצבא היהודי. למעשה, 300,000 ערבים נטשו את בתיהם עוד לפני פרוץ מלחמת 1948.[2] השמועות על נצחונות יהודיים במהלך המלחמה, והפחדה של מנהיגי העולם הערבי ממעשי נקם של היהודים, רק האיצו את הנטישה הערבית.[3] הפליטים הפלסטינים נסו לעבר מדינות ערב, כאשר ההנהגה הערבית פעלה ללא לאות לבודדם מן האוכלוסיה המקומית, נמנעה משילובם ושיקומם בתחומן, וזאת במטרה לשמר את הבעיה הפלסטינית כצידוק להמשכו של המאבק בישראל במישור האזורי והבינלאומי.[4] כבר בנובמבר 1948, הקים האו"ם ארגון יעודי לריכוז פעילות הסעד ההומניטרית בקרב הפליטים הפלסטינים. משלחת מטעם הארגון המליצה כבר אז לפתור את בעיית הפליטים על ידי ישובם מחדש במדינות ערב, באמצעות שילובם במיזמי תעשיה וחקלאות. למטרה זו הוקם ארגון הסעד והתעסוקה UNRWA (אונר"א).[5] אך התוכנית שיזם האו"ם לא יצאה אל הפועל, משום שמדינות ערב לא הסכימו לאַזרֵחַ את הפליטים הפלסטינים. באוגוסט 1958, בעת ביקורו בעמאן, אמר מנהל אונר"א, רלף גאראוואיי, כי "מדינות ערב אינן חפצות בפתרון בעיית הפליטים, אלא פועלות לשמרה כפצע פתוח כנשק נגד ישראל".[6] המנוסה של ערביי פלסטין לא נבעה רק מן הנטישה המוקדמת של ההנהגה הפלסטינית בשנת 1947. גם המדיניות שהנהיגה בריטניה דחקה בתושבי פלשתינה, היהודים והערבים, להתפנות מערים מעורבות. היהודים סירבו ונשארו, והערבים נענו ונטשו. Sir Alan Cunningham, הנציב הבריטי האחרון בארץ ישראל, אמר כי קיימת בהלה בקרב הערבים בפלשתינה, בעיקר בשל נטישה מוקדמת של ההנהגה הפלסטינית, שהביאה לקריסה מוראלית בציבור הפלסטיני.[7] בתוך כך, האיץ גם 'הועד הערבי העליון' בערביי פלשתינה לנטוש את בתיהם, כדי לא להפריע לפלישה הערבית. לערביי פלשתינה נאמר, כי לאחר הנצחון הערבי יושלכו היהודים לים.[8] חיזוק לכך הם דבריו של מנהיג הפת"ח אבו מאזן, משנת 1976, בהקשר זה, שאמר כי צבאות ערב הכריחו את הפלסטינים לעזוב את בתיהם (בשנת 1948).[9] מנגד, עוד בטרם פרצו הקרבות, גבר החשש לבטחונה של יהדות ארצות ערב. בגילוי דעת שפורסם בארה"ב בחודש מאי 1948, נכתב כי ישנה "סכנה חמורה ליהודים במדינות מוסלמיות וכי 900,000 יהודים החיים באפריקה ובאסיה ניצבים בפני גל שנאה מצד אויביהם".[10] הכשלון הערבי במלחמה הוביל לגל פרעות ביהודים בארצותיהם. רדיפה זו, שהחלה בהתנכלות אזרחית, זכתה לגיבוי של הממשלים הערביים. התוצאה היתה בלתי נמנעת: מנוסה וגירוש בכוח של יותר מ-850 אלף יהודים ממדינות ערב. היהודים אולצו להשאיר מאחור כסף, רכוש, בתים, קרקעות ובתי עסק, המוערכים במאות מיליארדי דולרים, אזרחותם נשללה, רכושם עוקל והם הפכו בן לילה לפליטים. הפליטים היהודים עברו מארצותיהם למחנות עקורים בקפריסין, מרסיי וישראל, ונאלצו להתמודד עם עוני, דלות ורעב. המִלה "מעברה" עוּדְנה על ידי הממסד בישראל, למרות שמדובר היה ב"מחנה פליטים" לכל דבר. מדינות ערב עודדו את האלימות הקשה נגד היהודים וגרמו לגירושם, כשהן מסרבות לאפשר להם לצאת עם רכושם, שהולאם על ידי השלטונות ומעולם לא הושב לבעליו.[11] בניגוד לסוגיית הפליטים היהודיים ממדינות ערב, שהוצנעה על ידי הממסד בישראל,[12] ההנהגה הערבית פעלה להנציח את סוגיית הפליטים הפלסטינים בכל הזדמנות, עד כי זו הפכה לנושא הראשון במעלה בכל דיון על הסכסוך הישראלי-ערבי. הפלסטינים התמחו בשיווק "מסכנותם" לעולם, בסיוע מנהיגי ערב, עד כי דעת הקהל הבינלאומית התיישרה לצדם בהצדקת טענותיהם. בתוך כך, התייחס האו"ם לסוגיית הפליטים הפלסטינים כסוגיה שונה מזו של שאר פליטי העולם.[13] אל מול פליטוּת הנצח של הפלסטינים, המתוחזקת בידי האו"ם, השתלבו הפליטים היהודים במולדתם החדשה וכבר לא עניינו איש. געגועיהם לארצות מולדתם ולקהילות המפוארות בנות 2,500 השנים, הובילו להקמת עמותות וארגונים שנועדו לתעד ולשמר את מסורותיהם ומורשתם התרבותית.[14] אחת הסיבות להשתמרותן של מסורות אלה, נעוצה במציאות החיים של יהודי ארצות ערב. בעולם הערבי, שמרו היהודים על זהותם הדתית כבני חסות תחת השלטון המוסלמי, שהטיל עליהם מסים, הגבלות ואיסורים. החוק המוסלמי קובע, שבני החסות (ד'מי) נדרשים לשלם מס גולגולת שנתי לשלטון, שבתמורה אמור להבטיח את שלומם. מעמד זה אינו מונע מהם לשמר את דתם, ומאפשר להם לחיות בארצות האסלאם כל עוד היהודי מכבד את חוק האסלאם ופועל לאורו. אף על פי כן, פעמים רבות, בעקבות תמורות פנימיות שהתחוללו בעולם המוסלמי, סבלו היהודים מהתנכלויות, פרעות, מעשי שוד, שריפה של רכוש ואירועי טבח המוניים, שהסתיימו לעתים במותם של מאות יהודים.[15] יהדות ארצות האסלאם היוותה חלק משמעותי מיהדות התפוצות עד אמצע המאה ה-20, ומספר היהודים שחיו במדינות ערב לפני התמוטטות הקהילות מוערך בכ-900,000 נפש‏‏.[16] מספרם הכולל של יהודי מדינות ערב שהגיעו לישראל בין 1948 ל-1951 היה פחות מ-300,000.[17] יהודים נוספים עזבו את מדינות ערב בעקבות מבצע קדש ב-1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967. התבטאויותיהם ועמדותיהם של המנהיגים הערביים הם עדות ניצחת לגירוש ולרדיפה של יהדות ארצות ערב. בפברואר 1949 נועד נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק, עם ראש ממשלת ירדן, סמיר אל רפאעי, ושטח בפניו את תכניתו לסילוק יהודי עיראק, כתגובה לבריחת הערבים הפלסטינים מתחומי מדינת ישראל – תכנית שהוצאה אל הפועל שנתיים מאוחר יותר.[18] בהקשר זה, אמר ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל עארף: "לו שמר כל חבל ארץ ערבי, על היהודים החיים בקרבו ועל נכסיהם ורכושם כעל משכון, היו נפתרות בקלות שתי הבעיות – זו של פלסטין וזו של הפליטים היהודיים".[19] התיחסות נוספת לסוגיה זו ניתן למצוא באחד מסעיפי 'האמנה הפלסטינית', בה נכתב: "יהודי ארצות ערב ישובו למדינותיהם".[20] מאידך ניתן לומר, כי הפלסטינים נמנעו מלדון בסוגיית הפליטים היהודים, בעיקר משום שמדינת ישראל הרשמית נמנעה מהעלאת הנושא בעצמה. התפנית חלה בעקבות יסוד ארגון "ווזק", שיצג את היהודים שגורשו מארצות ערב, במטרה להכיר בהם כפליטים. ככלל, ההנהגה הפלסטינית והערבית כאחד פעלו בכל דרך, כדי למנוע את ההכרה הבינלאומית בזכויותיהם של הפליטים היהודים מארצות ערב. הפלסטיני הראשון שביטא באומץ את דעתו ביחס ליהודים יוצאי ארצות ערב, היה צברי גירגיס, שקבע כי גירוש היהודים מארצות ערב נעשה בצורה אכזרית, שכן היתה בו שיטתיות ומעורבות ממסדית שהביאה להחרמת הרכוש היהודי – פעולה

באחת מהאנתולוגיות בספרות, לתלמידי התיכון, מצאתי את הסיפור "תחרות שחייה" של בנימין תמוז, שפורסם לפני כחמישים שנה. שוב התרשמתי מיכולתו של מספר, המעורה בקורות תקופתו, ליצור אמירה משמעותית ומעוררת מחשבה בלי תילי התילים של הערות השוליים שההיסטוריונים נזקקים להן. הסיפור הוא אכן יצירה ספרותית, אך מרכיביו פותחים בפנינו "חלונות" שבהם ניתן להשקיף אל העבר ואולי גם אל ההווה והעתיד. בסיפור שלוש מערכות: ביפו, בבית בפרדס, בשנות העשרים או השלושים; בעין כרם הערבית, לפני מלחמת העצמאות; ביפו, בבית בפרדס, במלחמת העצמאות. מערכה ראשונה: בבית האבן בפרדס ראשיתו של הסיפור היא בימי המנדט הבריטי. אימו של המספר היא רופאה. הישישה הערבית בפרדס מודה לאימו של המספר, ה"חאכימה", על שריפאה אותה. אכן, בימי המנדט הבריטי מרבית הרופאים בארץ (כמעט 90%) היו יהודים וכרבע מהם היו נשים. רופאים יהודים רבים טיפלו דרך קבע באוכלוסייה הערבית. כמעט שליש מהרופאים היהודים הם נשים. במכתב, הכתוב בצרפתית ונשלח על ידי עגלון. הזמינה את הרופאה ואת בנה לשהות בביתם, הנמצא בפרדס, בחגים היהודיים הקרבים לבוא. בשלהי המנדט הבריטי (בשנת 1945) היו למעלה ממחצית מהפרדסים בארץ בידי ערבים. המספר מתאר מזיכרונו את הדרך לביתה של הישישה הערבית על פני מסגד חסן בק וסמטאות מנשייה. בנימין תמוז מצליח להחיות בזיכרונו את הווית החיים שקדמה למלחמה. ההרס של יפו ושכונות ערביות בסביבתה מוכר היטב ורק כוח הדמיון והזיכרון של המספר מצליח "להחזיר" את הבית שבו התארח למצבו הקודם: "בימינו אין רואים חצרות כאלה ואם אתה נקלע למקום שהייתה בו חצר כזו אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה וערמות של אבנים וקורות עץ וקורי עכביש מתאמצים להעלות עתיקות על דברים שעוד אתמול נשמו וצחקו. אבל באותם הימים הייתה חצר זו מתוקנת ושוקקת חיים". (עמ' 146) הבית הוא בית הקיץ של הישישה, שהתאלמנה מבעלה ואביו הוא שבנה את הבית. המספר זכר כי: "מן הקירות נשקפו פרצופים של חובשי-תרבוש ועונדי-חרב, נתונים במסגרת של עץ מוזהב". (עמ' 146) הבית משמש את האלמנה בקיץ ובחורף היא גרה ביפו. אימו של המספר אף היא התאלמנה, אך הבית של בעלה ובית הוריו נשארו בחוץ לארץ והיא גרה בדירה שכורה. הערביה מעודדת אותה ובתוך כך מגדירה את מצבם של האורחים בביתה כ"אמיגרנטים", מהגרים שבאו מבחוץ – אך יכולים להצליח: "אמרה הישישה: "אתם חדשים כאן, אמיגרנטים, אבל בעזרת האלוהים תעשו חיל ותבנו לכם בתים. חרוצים אתם וידיכם מבורכות". (עמ' 146). תיאור הדמויות במפגש בבית בפרדס מעיד על זהותם. אבי הנערה נאהידה, נכדתה של הזקנה הערבייה: "חבוש תרבוש ולובש אירופית" – לבושו מעיד על שמרנות ועל זיקה לתרבות המודרנית וזיקה לתרבות האירופית. דודה של נאהידה, אחי אביה, הוא עבדול כרים "עוטה כאפייה ועגל" ובכך מבטא את המרדנות של הפלסטינים הלאומיים. עבדול כרים צעיר בן 18, נושא נשק (בינתיים רק רובה צייד) וחושש מן ההגנה, לומד בקולג' של המופתי. בימי "המרד הערבי" בשנים 1936 – 1939 כפו הצעירים על העירוניים להוריד את התרבוש ולחבוש כאפייה ועגל. נאהידה לבושה שמלה לבנה וסרט ורוד לראשה. ייתכן שזה לבוש של ילדה במשפחה ערבית אמידה או רמז לתמימות ולטוהר של הילדה. המספר הוא בן למהגרים יהודים והעולם הערבי זר לו. בימי המנדט הבריטי רוב האוכלוסייה היהודית הייתה אוכלוסייה של עולים – למעשה, מהגרים שנאלצו לברוח מאירופה עקב עליית הנאציזם והקשיים הפוליטיים והכלכליים במזרח אירופה. בין השנים 1929 – 1939 עלו לארץ כרבע מיליון יהודים וכמעט והכפילו את האוכלוסייה היהודית, שהגיעה ל- 450,000 בשנת 1939. העולם הערבי זר למספר וכאשר הוא נמצא בתוכו הוא מתגעגע לחבריו בשכונה, הצולים תפוחי אדמה מתחת לעמוד החשמל וסוחבים למטרה זו עצים ממחסן בית החרושת לנקניק. גם פרטים אלו מעידים על הזרות והניכור של העולם היהודי מטבע הארץ- לעומת האותנטיות והזיקה לטבע של הערבים. הבן שרוי בתפיסה של העימות היהודי-ערבי המתקרב והוא אומר: "אבל זה לא נכון שאנחנו מנשלים את הערבים, פנינו לשלום ולא למלחמה". הישישה מניחה את ידה על ראשו ומשיבה: "הכל לפי האדם. מי שפניו לשלום, יחיה בשלום" (עמ' 145). הישישה מקרבת את נכדתה ומשוחחת עם אימו של המספר בצרפתית. הנכדה מבינה את הדברים והיא מתרגמת למספר: "סבתא שלי אומרת שאני ואתה יכולים להיות זוג" (עמ' 147). הם שניהם יוצאים למרפסת ומתווכחים על האמונה באלוהים. המספר אינו מאמין באלוהים ואינו צם ביום כיפור. נאהידה דווקא מאמינה באלוהים ואוהבת אותו. המספר מגיב: "אז בוודאי לא נוכל להיות זוג עד שתחדלי להאמין" (147). בזמן ארוחת הערב הנדיבה והעשירה, מתגברים ההדים של הסכסוך. עבדול כרים, דודה של נאהידה, שאל את המספר אם הוא חבר ב"הגנה". עבדול כרים מראה לנאהידה ולמספר רובה ציד חדש שקנה. המספר מציע תחרות בקליעה ואחר כך שניהם הסכימו להתחרות בשחייה בברכת הפרדס. לאחר שהסכימו על התחרות, שמעו תקליטים של מוזיקה ערבית. עבדול כרים נהנה מן המוזיקה אך התקליטים נשמעו באוזניו של המספר כחוזרים על עצמם והוא השתעמם, הרהר בגעגועים בחבריו ושאל את עצמו: "למה באתי הנה?" (148). בבוקר המחרת נערכה התחרות. אמו של המספר, הישישה ואביה של נאהידה צפו בתחרות. המספר הפסיד בתחרות השחייה אך לא השלים עם תבוסתו והציע תחרות בחשבון. אולם שניהם טעו. אחר כך התחרו בידע כללי, בתשובה לשאלה "מי גילה את אמריקה" – ניצח המספר. מול ההפסד בידע כללי, הדגיש עבדול כרים את נצחונו הפיזי, בבריכה. מול התרסתו של המספר ("יבוא יום ואנצח אותך גם בבריכה" – עמ' 149) הטיח עבדול כרים: "אם תנצחני גם בבריכה … יהיה זה רע מאוד. גם לך, נאהידה, יהיה זה רע מאוד. לכולנו" (149). בתשובתו מביע עבדול כרים את העדר המוכנות הערבית להשלים עם תבוסה ואת הסכנה שהסכסוך יהפוך לאין סופי. הערבים ימשיכו להילחם "עד קץ כל הדורות" למרות המחיר הכבד של הסכסוך וגם היהודים לא יוכלו ליהנות מפרי ניצחונם ויצטרכו לחיות לנצח על חרבם. מערכה שנייה: בעין כרם הערבית, לפני מלחמת העצמאות שנים רבות אחר כך, בקיץ, חיפש המבקר מקום נופש. הוא נסע לירושלים, לא מצא מקום פנוי ולכן נסע לעין כרם הערבית ושכר חדר בביתו של אבו-נימר. הוא עצמו תמה מדוע בא למקום ואז בתוך הבית, הריחות הזכירו לו את הבית בפרדס: "ומתוך הדממה בקעו ריחות הזכירו לו את הבית בפרדס: "ומתוך הדממה בקעו ריחות מוכרים בלולים שמן מטוגן, עלי נענע, קפה שחור, מי שושנים וגרגרי הל" (עמ' 149) הוא נזכר בפרדס ובבריכה שהייתה בו ויוצא לחצר. אמנם לא היו פרדס ובריכה, אבל בחצר הוא מצא את מה שנתפס בעיניו כייחודי לגנים ערביים. כל דור נטע ועקר ומי שליבו רגיש יכול לדעת את תולדות הגן: "וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו". החצר והדמויות מהפרדס שבו וחיו בדמיונו ואז הבין מה חיפש בעין-כרם הערבית: "אותה שעה

שידור הסדרה של צבי יחזקאלי ודוד דרעי "אללה אסלאם: בעקבות השתלטות האסלאם באירופה" בערוץ 10  שהחל בחודש זה עורר לאחרונה ביקורת רבה. יוצרי הסדרה הואשמו בהפחדה, בגזענות, באסלאמופוביה ואף בסילוף עובדות. כתב אחד הרחיק לכת וכינה את הסדרה הפרוטוקולים של זקני האסלאם (וכאן תגובתו של הבמאי). בפוסט זה אתייחס אם כן לרעיון הכללי שעולה מהסדרה עד כה, אולם בשני הפוסטים הבאים אבקש להתקדם אל מעבר לעיסוק בסדרה כדי לנסות ולהעמיק את הדיון בסוגיה המהותית יותר של המיעוטים המוסלמיים במערב אירופה ובצפון אמריקה,דיון שמוכרח להתקיים ושיש לנהל אותו באופן מושכל, ביקורתי ומאוזן. (עוד על תוכן הפוסטים הבאים בסוף פוסט זה). אללה יוסתור הנושא בו בחר יחזקאלי לעסוק חשוב ומעניין. את העיסוק במיעוט הערבי והמוסלמי באירופה יש לכלול בהקשר האקטואלי הרחב יותר של יחסי "המערב" ו"האסלאם" (ובפוסטים הבאים אנסה להגדיר באופן ברור יותר מושגים פשטניים אלה, ולתחם אותם). ואכן הכתב לענייני ערבים זיהה את אירופה כזירה חדשה בה נפגשים סלפים, יהודים ואירופאים אחרים, אך זאת בלי לנסות ולהתעמק בהגדרת זהויות רחבות אלה. שני הפרקים הראשונים היו מעניינים בעיני ונגעו בסוגיות מהותיות. נעשה בהם אף ניסיון מוגבל להציג תמונה מאוזנת, אולם עד כמה שניתן לשפוט בשלב זה של הסדרה, יחזקאלי בחר להתמקד בממד צר ופופוליסטי של התופעה במקום לנהל דיון כולל ומעמיק. ואולי דיון כזה הוא בגדר ציפיה גבוהה מדי מכלי תקשורת פופולרי? צירוף המילים התמוה "אללה" ו"אסלאם" שנבחר כשם לסדרה וכותרת המשנה: "בעקבות השתלטות האסלאם באירופה" מגדירות מראש את הסיפור. אין בפנינו מסמך העוסק בסיפור המורכב של המיעוט המוסלמי באירופה, אלא סיפור של השתלטות "האסלאם" על היבשת (ושוב – מה זה בכלל "האסלאם"?!). בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם הוקרנה הסדרה לראשונה, היא הופיעה תחת השם המכובד יותר "החצר האחורית של אירופה: צבי יחזקאלי בעקבות המהגרים המוסלמים", אולם בערוץ 10 הפכו המהגרים האלה ל"האסלאם", ועקבותיהם בחצר האחורית היו לסיפור של השתלטות. את הסיבה לשינוי השם יש לתלות ככל הנראה באלוהי הרייטינג. הפרק הראשון נפתח בסגנון של סרט אקשן הוליוודי. יחזקאלי הוא הגיבור המסוקס, ממיין כאפיות ומחליף זהויות לפני היציאה לפעולה. בעריכה משולבים קטעים ממעלליו הקודמים של הגיבור כשהוא מסקר חדשות תחת אש צולבת או רואה את הלבן בעיניהם של מבוקשים חמושים במחנות פליטים. לפני שהוא נוסע לאירופה נפרד יחזקאלי מהאשה ומהילדים ויוצא לקדם את פני הסכנה. פתיח זה כשלעצמו אינו מאפשר עוד הצגה אובייקטיבית של קהילות המהגרים המוסלמים באירופה. הוא מסמן מראש את המסקנה: המוסלמים הם סכנה שיש לפחד ממנה ובשביל להתעסק איתם צריך להיות גיבור. בעשור הקודם הביא צבי יחזקאלי שינוי מרענן אל הנוף המונוטוני של סיקור הערבים בישראל. הוא יצא נגד עמיתיו מ"דורהפרשנים עם שיער השיבה ששידר מעבר למסך הברזל" כאהודי ערי מערוץ 2 ועודד גרנות מערוץ 1. "אני מסביר את הערבים אחרת" אמר, "תמיד מתייחסים אליהם כאל ישויות מדיניות. אצלי יש יותר צבעים, ריחות וקולות". יחזקאלי האשים את עמיתיו בסטריאוטיפיזציה של הערבים, אולם החד-ממדיות והחד-צדדיות של "אללה איסלאם" עולה בהרבה על ההטיה שעליה דיבר בזמנו. הסדרה צובעת בגוונים של שחור ולבן תמונה שהיא צבעונית ומורכבת הרבה יותר ועל כך כבר נאמר במקורותינו "מום שבך אל תאמר לחברך". הנטייה האנטי ערבית או האנטי אסלאמית של יחזקאלי מגיעה בד בבד עם התחזקותו המתוקשרת בדת ישראל. הדבר מאכזב במיוחד מאחר והתחזקות בדת אינה צריכה להיות מלווה בהתנשאות על האחר, בביטולו ובהשטחתו, ולהיפך. בדיון על קיר הפייסבוק של צבי יחזקאלי ודסק הערבים של חדשות 10 (תגובה מספר 119) כתב עמי דגני, מומחה לתקשורת הפלסטינית: "צביקה היקר, האם אתה לא מוטרד מכך שכמעט כל הקוראים והמגיבים פה משבחים ומהללים את הסדרה שלך? האם נעלמה הביקורת וחדל הוויכוח? האם שנאת 'עמלק' משתלטת עלינו? אני מכיר אותך משכבר ומוקיר אותך מאוד, ועם זאת אני חושש שמה שאמרת לפני כמה שנים על הפרשנים הוותיקים, לבני השיער, מתקיים בסדרה הזו (שראיתי רק חלקים ממנה) – הצגת הערבים והאסלאם דרך המשקפת המדינית-בטחונית בלבד. הסרט מציג תמונה מאוד קודרת, בזמן שהמציאות הרבה יותר צבעונית. אני גם סולד מהשמחה לאיד של ישראלים רבים (שמובעת גם בתגובות למעלה), שלדעתי הסדרה שלך מעודדת, כאילו עוד מעט והאסלאם ישתלט על אירופה, ובקרוב הם ילמדו על בשרם מה זה פיגוע מדי שבוע, חס וחלילה." אין בדברים אלה משום הכחשה שאירופה מתמודדת עם בעיה לא פשוטה, אך האם הפתרון לבעיה זו הוא בהסתה למלחמת תרבות? יש אסלאם קיצוני במערב בין הביקורות השונות שנכתבו על הסדרה היו כאלו שטענו שאין אסלאם קיצוני במערב. טענות אלו שגויות לא פחות מהניסיון לצבוע את כל הקהילות המוסלמית במערב בצבעים קיצוניים. האסלאם הקיצוני קיים במערב ומהווה איום משמעותי על הביטחון במדינות מערביות רבות. קהילות המהגרים המוסלמים במדינות אלו מצמיחות מתוכן קיצונים לא מעטים. כמו בכל מקום אחר גם שם משגשגים הקיצונים בעיקר במקומות בהם המדינה מפגינה אוזלת יד ואשר יש בהם נחשלות, בורות ועוני. במערב נוספים על אל הגם ההדרה, הגזענות והאפלייה מהן סובלים המהגרים ואלה משחקים לידי הקיצונים וסוללים את הדרך אל לבם של צעירים אבודים. כיום רבים מבני הדור שני והשלישי של המהגרים,ילידי הארץ הקולטת, ניצבים בפני משבר זהות. הם אינם שייכים לארץ המוצא ממנה היגרו הוריהם, אך גם אינם מתקבלים כשווים בארצות מולדתם במערב. תסכול זה מביא את חלקם למצוא מפלט בזהות האסלאמית שהיא על לאומית ובעצם טרנסצנדנטית – מעבר לעולם הזה. מיעוטם פונה לקיצוניות. מדריד, לונדון, מוסקבה, ניו יורק, דרום צרפת ומקומות נוספים במערב ידעו פיגועי טרור קשים בשנים האחרונות שבוצעו על ידי ארגוני אסלאם קיצוני או תומכיהם. ניקח לדוגמא את סיפורו של האמאם אנור אל-עולקי, יליד ארה"ב. משפחתו הגיעה לארה"ב מתימן לצורך לימודים אקדמיים של האב. בהיותו בגיל 7 הוא שב לתימן ובגיל 19 חזר לארה"ב ונרשם לקולג'. אל-עולקי התפרסם בעקבות השפעתו על סרן נידל מליכ חסן, פסיכולוג צבאי אמריקאי שרצח 13 בני אדם בבסיס צבאי בארה"ב. חסן הוא מוסלמי ממוצא פלסטיני, יליד ארה"ב (משפחתו היגרה לארה"ב מאל-בירה דרומית לרמאללה). חסן היה בתהליך של התחזקות דתית ונהג להתכתב עם אל-עולקי. יחידתו הצבאית נקראה לשירות באפגניסטן והדבר הביאו לידי משבר. בנובמבר 2009 ירה חסן למוות ב-13 בני אדם בבסיס צבאי אמריקאי בפורט הוד בעודו צועק "אללה אכבר". אל-עולקי שימש כאמאם במסגד דאר אל-הג'רה בווירג'יניה שבו נהגו להתפלל שלושה ממבצעי הפיגועים ב-11/09/2001. ב-2002 עזב אל-עולקי את ארה"ב לאנגליה וב-2004 הוא עבר לתימן ומאז 2009 הוא נודע כמפקד ארגון אל-קאעידה במדינה. שמו נקשר בנסיונות פיגוע רבים במערב עד לחיסולו בספטמבר 2011 בתימן על ידי הצבא אמריקאי. אל-עולקי ניהל בלוג בשפה האנגלית שבו הטיף לג'יהאד נגד המערב ואף השתתף במספר פורומים ג'יהדיסטים אינטרנטיים בשפה הערבית. אל-עולקי הוא דוגמא קלאסית של מוסלמי שנולד

מבוא הכבוד ככלל, הוא אחד ממרכיבי התרבות, שכן תרבות מבוססת על סמלים, דרכים מופשטות של התייחסות אל רעיונות, עצמים, רגשות או התנהגויות שונות – לעיתים אף משונות- בעיני המתבונן, וכן היכולת לתקשר באמצעות סמלים על ידי שפה, במקרה שלנו באמצעות שפת הפתגם. חברי קהילה כלשהי בעולם ובתוכם גם הקהילה היהודית  והערבית נבדלים זה מזה במחשבותיהם ובהתנהגותם, למרות זאת, קיימת ביניהם הבנה משותפת של סמלים ובאמצעותם הם מפתחים תקשורת. על מנת שהחברה תוכל להתקיים ולשרוד לאורך זמן, היא חייבת לוודא שהחברים בה מקיימים נורמות שהשתרשו בה במשך השנים, כלומר, היא חייבת להטיל פיקוח חברתי ולוודא שהחברים בקהילה לא יסטו מנורמות אלה. במאמר זה, נתמקד בשלושה היבטים הקשורים למנהגים ולתרבות הערבית. שלושת היבטים אלה משולבים וקשורים זה בזה בשילוב של נסיבות, זמן ומקום. א. נקמת דם ב. ערכי כבוד המשפחה (בעיקר האישה )[1] ג. הכנסת אורחים[2] אורח החיים הזה מבוסס על המנהגים ומתבטא בפתגמים השונים סביב נושאים אלה, שסובבים בעצם סביב האישה שכן, לרוב, נקמת הדם היא בעקבות פגיעה בכבוד האישה והיא עצמה מעורבת מאוד בכל מה שקשור להכנסת אורחים. הפתגמים דלהלן הם בעצם ראי אמין של העם אשר יצר וגיבש פתגמים אלה, משום כך הם ראויים לרישום וללימוד על ידי כל מי שמעוניין להכיר את מקורות תרבותו של העם האחר. א. נקמת דם בדרך כלל אדם משלים עם אובדן אחד מיקיריו שמת באופן טבעי ואינו בא חשבון עם אללה על גזירתו, מלבד הצער והאומללות שיש בשכול או ביתמות, נפגעת עוצמת המשפחה ולכידותה. לעומת זאת, רצח בן משפחה דוחף בכוח רב את הנפגעים לנקמה. إذا دَخَل إبْليس حِمِي اِلوَطِيس– "אִזַא דַחַ'ל אִבְּלִיס חִמִי אִלְ-וַטִיס"  =אם נכנס השטן הכבשן לוהט. פתגם זה נאמר על מי שמחמם את האווירה, או מעורר וויכוח בעת משבר במשפחה או בחמולה. בעת כזו, שרוי האדם במצב או בתחושה עזה של רצון לפגוע ולהזיק או להרע לצד השני ולא תמיד יש שליטה על כך, משל אחז בו השטן ורק לאחר שיבצע את מבוקשו הוא יירגע. בנקמה יש אפוא פיצוי לסערה הרגשית שגורם הרצח. יש אף מומחים לענייני חברה הטוענים שהנקמה באה בעיקר לצורך יצירת שיווי משקל חברתי, שכן בעבר, ויש שיטענו אף בהווה, הרג בן משפחה אחת יביא בהכרח להחלשת הקבוצה המשפחתית וכדי שהצד של הרוצח לא יתחזק יש לסלק מעל פני האדמה את אחד מבני קבוצתו של הרוצח. נדגים זאת בהמשך במספר פתגמים. נקמת הדם היא מנהג קדום הקשור בתרבויות שונות והיא מצויה בכל  העולם, על פי מנהג זה מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש מן המשפחה, מן החמולה, או מן השבט, על ידי הריגת הרוצח או הריגת בן משפחתו. פעולה זו גורמת למערבולת קשה ולשרשרת של הריגות אשר קשה לסיימן. מה שמאפיין סביבה של נקמת דם הוא העדר צורה מספיקה של הגנה על הפרט, היינו, העדר שלטון יעיל ומוסד מרכזי השומר על האדם וזה יכול להיות בשכונה פורטוריקנית בניו יורק, בסיציליה או במדבר. האדם חייב לשמור על עצמו והנקמה היא אחת הדרכים במדבר בו אמצעי הקיום הם מועטים. אנו מוצאים תופעות כאלה לרוב שכן, כל אדם חי כביכול לעצמו ויש פיתוי עז להתחזק כדי לשמור על עצמך. החברה הערבית או הבדווית במדבר התארגנה כדי להתגונן מפני פיתוי זה ועשתה זאת בשני אופנים: הראשון על ידי ה-חַ'מְס שהיא קבוצה של נקמת דם הבנויה מגברים בלבד. כל שני גברים או יותר שיש להם אב משותף עד לחמישה דורות יכול להשתייך לח'מס וכל הצאצאים עד לחמישה דורות אחריו אחראים זה לזה ומגנים זה על זה. יתירה מזו, הם אחראים גם למעשיו של כל אחד בקבוצה, אם פוגעים באחד מהם כולם נחלצים להגנתו, ובה בעת, הם חשופים לפגיעה מבני הקבוצה הפוגעת. הח'מס מבטיח את הקרבה המירבית הדרושה לליכוד ולאחדות הגורל במשך חמישה דורות. לאחר מכן קשה לשמור על עקרון קרבת הדם. האופן השני אשר באמצעותו מתגוננת החברה הערבית או הבדווית, הוא שמירה על מוניטין, כלומר, כל אדם או קבוצה בטוחים יותר כשהזולת או קבוצה אחרת מאמינים שלא יסבלו פגיעה בהם או בכבודם. על כך נאמר إذَا طِلِع صِيْتًك حُط رَاسَك وُنَام-"אִזַא טִלִע צִיתַכּ חֻט רַאסַכּ וּנַאם" –  אם יש לך שם טוב, כי אז תוכל להניח את ראשך לישון. תפיסת המוניטין קשורה בתפיסת הצדק– עדל- ויש לכך קשר לאיזון, שכן כאשר אדם שלם ואינו נפגע לא ברכושו ולא בגופו או בכבודו, או אז הוא חי באיזון. אך כשיש פגיעה, מופר האיזון ויש להגיב בחריפות. איזון זה נשמר בשתי דרכים ושתיהן קשורות לעקרון האיזון, היינו כשאדם נפגע הוא חייב להוכיח לכולם שהוא חזק וביכולתו להכות חזרה על ידי נקמה ישירה או על ידי קבלת פיצוי. ידוע הפתגם اَخْذ اِلثَار بِزِيل اِلْعَار– "אַחְ'ד' אִלְ-תַאר בִּזִיל אִלְ-עַאר" –  נקמתך נקמת, חרפתך הסרת. כלומר הנקמה עדיפה על קבלת פיצוי. במקרה של פיצוי, הוא נעשה בדרך כלל באמצעות- صُلْح סולחה- פיוס, על ידי תשלום כופר, לאחר משא ומתן שמתנהל על ידי מתווך. במצב הביניים עד לתשלום הכופר, שני הצדדים חותמים על – عَطْوَة– עַטְווַה – מעין שביתת נשק. נוסף לכך, הצדדים חותמים על תשלום כסף או מתן שטר הנקרא- جِيرة –גִ'ירַה – שכנות טובה. לאחר התשלום, לא תתכן בעקרון נקמה. נקמת הדם ביהדות בתקופת המקרא: בספר בראשית ( פרק ט, 6) אנו קוראים: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם". ללא הפרשנות, ניתן להבין בפשטות שיש כאן לגיטימציה לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. קרוב המשפחה הנקרא 'גואל הדם', יכול להרוג לאחר משפט את מי שהרג את קרובו במזיד. אך בהריגה בשוגג ׁ(במדבר לה, 6 ): " בבלי דעת הכה את רעה ולא שונא הוא לו מתמול שלשום", רשאי ההורג לברוח לאחת מששת ערי המקלט שנתנו מחסה לרוצחים בשגגה. גם כאן, קיים האיזון הנכון במדבר (ויקרא כד, 20 )" עין תחת עין שן תחת שן". הפתגמים הקשורים בנקמת דם: 1.الْبَدَوِي أخَذْ ثَارُو بَعْد اَرْبَعِين سَنَة وَقَال إسْتَعَجَلت[3] ִאל-בַּדַוִוי אַחַ'ד תַארוֹ בַעְד אַרְבְּעִין סַנֵה וּקַאל אִסְתַעגַ'לֵת הבדווי נקם את נקמתו לאחר ארבעים שנה ואמר מיהרתי. 2. إلِي مَا بِرُد الثار رَدِيء اِلْحاَل[4] ִאלִי מַא בִּרֻד אִלְ-תַּ'אר רַדִיא אִלְ-חַאל. זה שאינו נוקם נקמת דם –מצבו גרוע. היינו, מצבו אינו טוב בעיני סביבתו ומשפחתו. 3. إلِي إلِو ظَهْر مَا بِنِضرِبْ فِي بَطْنُوا[5]  אִלִי אִילוֹ ט'הְר מַא בִּנִצ'רֵבּ פִי בַּטְנוֹ. מי שיש לו גב, אינו מוכה בבטנו. כלומר החזק אינו צריך לחשוש מנקמת דם בו או בקרוביו. 4. اِلْمُوت وَلَا الذُلّ – اِلمُوت وَلَا الذَالِية[6] . אִלְ-מוֹת וַלַא אִל-דֻ'לּ . אִלְ-מוֹת וַלַא אִל-דַּאלִיֵּה. המוות עדיף על ההשפלה  5. بَشِر

Israeli Academia in the humanities and the social sciences finds itself these days between a rock and a hard place: on the one hand, an international movement – mostly from the anti-Zionist Left – to boycott our scholars and universities, and on the other, attempts by a few groups in this country – mostly on the pro-settler Right – to restrict academic freedom and control the manner in which politically sensitive issues are being taught on Israeli campuses, as well as the content itself.

ההפתעה שחולל האביב הערבי בקרב הקהילה המזרחנית בישראל, הציבה שוב את המתח המובנה בין שתי תתי התרבויות המרכיות את הקהילה הזאת: המזרחנות האקדמית והממסד המודיעיני. המאמר מתחקה אחר גורמיו של המתח הזה ומסביר מדוע יקשה להופכו למתח בונה בעבור שתיהן.

המאמר פורסם בכתב העת המועי של צה"ל, "מערכות", וכן פורסם באתר האינטרנט של כתב עת זה.