Author name: 1myazbak

 גב' יוליה רצ'ינסקי * יש הטוענים, כי גל המחאות העממיות הפוקד בחודשים האחרונים את העולם הערבי לוקח את ראשיתו באירועי המחאה אשר פרצו באיראן לאחר הבחירות לנשיאות בקיץ 2009. האירועים האחרונים והצלחתם היחסית אמורה, לכאורה, להזרים דם חדש בעורקי האופוזיציה מבית. פוליטיקאים ופרשנים לענייני מזרח-תיכון בישראל ובעולם נושאים את עיניהם לאיראן בתקווה למציאת "פתרון קל" לבעיית הגרעין האיראני אשר מסתמן כי הגיעה לאחרונה למבוי סתום. יחד עם זאת, פרט להתארגנויות ספוראדיות אשר יצאו אל הפועל במקביל לאירועים במצרים, לפי שעה הזירה הציבורית באיראן נראית רגועה, במיוחד בהשוואה למדינות אחרות באזור. עובדה זו מפתיעה במיוחד נוכח העובדה, כי דרישות הציבור מ-2009 לא זכו למענה ואף מעבר לכך, תנאיהם הכלכליים הוחמרו בעקבות יישום מדיניות הסובסידיות על-ידי ממשלת אחמדי נז'אד. יש שיבחרו להסביר את השקט השורר במדינה במדיניות הדיכוי שמפעיל המשטר כלפי המפגינים. אך טיעון זה אינו עומד במבחן המציאות בלוב ובסוריה, שם הדיכוי הברוטאלי של השלטונות אינו מונע מהאזרחים להמשיך לצאת לרחובות. ניתן גם לטעון, כי תהליך הפקת לקחים של המשטר מאירועי 2009, במסגרתו הוא נקט שורה של צעדי מניעה, כגון מעצרים נרחבים בשורות הנהגת הביניים של האופוזיציה ומעצר בית של מנהיגי "התנועה הירוקה", הוא שעומד בבסיס העניין. אולם, גם במקרה הזה לא סביר כי המשטר הצליח בשנה האחרונה למגר כל ניצן של מחאה פוטנציאלית. לא ניתן לבחון את התהליכים בציבור האיראני במנותק מההקשר הכללי של מעמדה האזורי והבינ"ל של איראן והמצב הפוליטי במדינה. ההתפתחויות האחרונות באזור הינן בעלות השלכות מעורבות על מאזן העוצמה של המשטר האיראני. אם כי נכון לעכשיו נראה, כי הפסדיה של טהראן עולים על רווחיה האפשריים. מחד גיסא, נפילת משטר מבארכ הפרו-מערבי ו"הפשרת הקרח" המסתמנת ביחסים הדיפלומטיים בין קהיר לטהראן מהוות שינוי חיובי בהקשר האיראני. מאידך, הפוטנציאל הטמון במיצובה של מצרים כמעצמה מתחרה על ההשפעה האיראנית באזור, כפי שאכן בא לידי ביטוי בהסכם האחדות בין ממשלת פת"ח לחמא"ס אשר נחתם בגיבוי מצרי, עלול לעורר דאגה אצל המנהיג ח'אמנהאי ואנשיו. בתוך כך, ההתעמתות הגלויה בין סעודיה לאיראן בזירה הבחריינית והתחזקות הרגשות האנטי-איראניים בקרב מדינות ה-GCC (אשר גם לפני כן לא נמנו על אוהדי איראן) מדגישה ביתר שאת את עומק הקרע האידיאולוגי הקיים בין שני הצדדים. לצד זאת, סביר להניח, כי הצל המרחף מעל ראשו של אסד, בן-ברית אסטרטגי של איראן באזור, גרם למשטר האיראני לבצע הערכה מחודשת של מערך יחסיה במרחב. פעילות הקואליציה המערבית בלוב משדרת מצד אחד, מסר בדבר נכונותה של ארה"ב להתערב במהלכים צבאיים בעת הצורך. אך מצד שני, ההססנות המערבית במקרה הסורי (המזכירה את המדיניות האמריקנית ביחס למשטר האיראני סביב אירועי 2009) מוכיחה למשטר, כי במקרים מסוימים אינטרסים גוברים על אידיאולוגיה. במילים אחרות, גם בהעדר מחאה ציבורית המאיימת על קיומו של המשטר, האירועים האזוריים השפיעו לרעה על מעמדה של איראן ועלולים אף (במקרה של התמוטטות שלטון אסד) לפגוע משמעותית בעוצמתה האזורית. בה בעת, סביר להניח, כי הדבר לא יוביל לנפילת המשטר וישראל ובנות-בריתה לא ינשמו לרווחה בצפייתן בהעמדתו לדין בשידור חי של ח'אמנהאי ובניו באשמת שחיתות והפרת זכויות-אדם. מה, אם כן, אנחנו מפספסים בניסיוננו לסמן את טהראן כיעד-העל של התעוררות הציבור במדינות במרחב הערבי? ראשית, כתוצאה מהרגישות הרבה של הסוגיה האיראנית בשיח הישראלי, קיימת נטייה בקרב מנהלי אותו השיח להציג את הרצוי כמצוי ("Wishful thinking"). אנחנו נוטים לתלות תקוות שווא בנפילה טבעית של המשטר האיראני, בעוד שהמציאות בשטח מצביעה על מגמה הפוכה. פרשנים רבים ראו ב"תנועה הירוקה" את המושיע הלאומי אשר יציל את העם האיראני מעול השלטון האסלאמי. אך שאלת המפתח היא האם העם האיראני רוצה להינצל? הטענה, לפיה הציבור מאס במהפכה מעולם לא זכתה לגיבוי מחקרי. כידוע, עריכת סקרי דעת קהל בשטח המדינה היא משימה קשה עד בלתי-אפשרית. גם במקרה בו סקרים כאלה אכן נערכים הם סובייקטיביים ואינם יכולים לשמש כלי להערכת הלכי הרוח בקרב העם האיראני. כתוצאה מכך, שיעור התמיכה הציבורית בשלטון "ולאית-י פקיה" (חכם ההלכה) לוט בערפל. העדויות שברשותנו מצביעות דווקא על מגמה הפוכה – כך, בשיא המהומות של 2009 לרחובות יצאו מעט למעלה ממיליון איש, המהווים טיפה בים של אוכלוסיית איראן המונה קרוב ל-70 מליון. כלומר, ייתכן ואנו נוטים להפריז בחומרת המצב בזירת הפנים האיראנית והתסכול הציבורי טרם הגיע למסה קריטית אשר עשויה להתפוצץ בפניו של המשטר. שנית, אפשר ודווקא תוכנית הגרעין המוצגת על-ידי המשטר והנתפסת בעיניי לפחות חלקים מסוימים (ולטענתי רחבים) בציבור כפרויקט הדגל הלאומי וכמרכיב מרכזי בתחושת הגאווה הלאומית הוא שמונע או מעכב לפי שעה את התמוטטות המשטר. תקדים לוב (דהיינו, התערבות מערבית צבאית באיראן בתרחיש של התקוממות עממית) עלול ליצור חשש בקרב הציבור מפני פגיעה בתוכנית, לצד סכנה לאסון גרעיני נוסח פוקושימה. אסייג ואומר, כי שיקולים אלה, ככל הנראה, אינם ניצבים במוקד השיקולים של אזרחי איראן נגד נקיטת צעדים להפלת השלטון, אולם הם ללא ספק עלולים לחזק את המוטיבציה של היושבים על הגדר. ולבסוף, ייתכן והשיח המערבי הער בנוגע לשינוי המשטר באיראן וההתבטאויות הנלהבות מדי של גורמים בארץ ובעולם ביחס לגלישת "אביב העמים" לאיראן מפנות את אור הזרקורים מהעם לזירה הפוליטית ומוציאות את העוקץ מרעיון ההפיכה המובלת על-ידי ההמונים. האיראנים מקדשים את ריבונותם ודוחים מעליהם כל ניסיון לכפייה רעיונית ומחשבתית, גם אם זו בסופו של דבר עשויה לשרת את טובתם. האם לא כדאי, אם כך, להחזיר את הכדור למגרש הציבורי ולהימנע מלכפות רציונאל זר על חברה בעלת הגיונות ושיקולים משלה? * יוליה רצ'ינסקי, בוגרת לימודי מוסמך במחלקה ללימודי האסלאם והמזה"ת באונ' העברית.

פרופ' אלי פודה [1] העיתונאי הבריטי, ג'והן ברדלי, פרסם ב-2008 ספר שכותרתו: "Inside Egypt: The Land of the Pharaohs on the Brink of a Revolution" ("בתוככי מצרים: ארץ הפרעונים על סיפה של מהפכה").[2] הספר, שהוא תולדה על שהות ארוכה במצרים ופגישות עם אישים רבים בחברה האזרחית, הביאו אותו למסקנה כי חומרי הבערה הפנימיים – שחיתות, אבטלה, שנאת מבארכ ובנו גמאל, הפרטה, שכר נמוך, עוני ועוד – עתידים להתפרץ החוצה תוך תקופה קצרה. כתנא מסייע לטענתו, הוא כתב כי הואיל ומצרים הייתה עדה למעיין מהפכה כל שלושה עשורים – מרד 1919, מהפכת הקצינים 1952, מהומות המזון 1977 – הרי היא בשלה למהפכה נוספת. עד כמה שטענה כזו מופרכת מבחינה מדעית, הרי הוא צדק!  הספר, דרך אגב, הוחרם במצרים, אולם לאחר ביקורת ציבורית קשה הוא שוחרר לפרסום. הוא זכה לפרסום בעיתוני האופוזיציה ויתכן כי שימש בעצמו חומר דלק לבערה שפרצה בינואר 2011. ספרו של ברדלי מעלה תהייה חשובה ביחס ליכולת לנבא התרחשותם של מהפכות. טענתי היא, כי אנשי האקדמיה העוסקים בתחום (מה שמכונה אצלנו "המזרחנים") אינם יכולים ו/או מסוגלים לנבא התרחשותן של מהפכות, אולם הם יכולים להדגיש יותר קיומן של נסיבות היוצרות את התשתית למהפכה. מבחינה תיאורטית, מהפכה מתרחשת כאשר מתחברים שלושה תנאים: תנאי יסוד; גורמים מעודדים; וקטליזאטור (ניצוץ). קיומם של כל אחד (או שניים) מתוך התנאים הללו אינו מספיק. ולכן, גם כאשר ההיסטוריון יודע להצביע על קיומם של תנאי יסוד וגורמים מעודדים היכולים להביא באופן תיאורטי למהפכה, הוא אינו יודע להצביע על הגורם העלול להצית את התהליך שיוביל למהפכה. ניצוץ זה גם עלול שלא להופיע כליל. כך למשל חוקרים ניתחו את תהליך התסיסה שהחל ב-2004 בשורה ארוכה של הפגנות ושביתות. למעשה, בין השנים 2004-2008 אירעו לא פחות מ-1,900 הפגנות בהשתתפות 1.7 מיליון פועלים. היד הקשה שהמשטר הפעיל על מנת לדכא אירועים אלה עוררה כעס רב ונוסדו ארגוני מחאה. הביקורת כלפי מדיניות המשטר גברה עם הניסיון "להמליך" את הבן גמאל, הרינונים על מעשי שחיתות באליטה כולל משפחת הנשיא, התיקונים בחוקה ב-2007 שהטילו מגבלות על הצגת מועמדות לנשיאות, עליית מחירי המזון בזירה הגלובאלית וכמובן הזיופים בבחירות האחרונות לפרלמנט בנובמבר 2010 שהביאו כמעט למחיקתה של האופוזיציה. ואולם, החיבור בין כל האירועים הללו (ורבים אחרים) עדיין אינם מספיק על מנת לחולל את המהפכה. מצב זה יכול להימשך שנים, תלוי באופיו של המשטר ובדרכי התמודדותו עם הביקורת. מה שדרוש הוא ניצוץ חזק דיו, אשר יוכל ללכד את ההמונים. מסתבר כי האירועים בתוניסיה שימשו זרז כזה. ההסבר השני לקושי לחזות מהפכות נוגע לעורמת ההיסטוריה, אשר מלמדת, כי מהפכות אינן חזון נפרץ במצרים או בעולם הערבי בכלל. אף אחת מהדוגמאות שברדלי ציין בספרו אינן עונות על ההגדרה של "מהפכה". למעשה, האינטלקטואלים הערבים ראו באירועים בתוניסיה "המהפכה הערבית הראשונה". זאת בניגוד, למשל, לכמה מהפכות שהתרחשו באיראן במאה ה-20 (האחרונה שבהן היא כמובן מהפכת חומיני ב-1979). באופן מסורתי, מצרים תמיד נתפסה כמדינה בעלת שלטון ריכוזי השולט בחברה "הידראולית" וצייתנית בשל אילוצי ההשקיה של נהר הנילוס. מאמר ידוע של פרופ' גבריאל בר המנוח מדבר על "כניעותו של הפלאח המצרי".[3] אין לפטור כותרת זאת בגישה אוריינטליסטית מתנשאת. הסופר המצרי הידוע, עלא' אל-אסואני פרסם לאחרונה קובץ מאמרים תחת הכותרת "מדוע המצרים לא ימרדו?" אם כך, מדובר כנראה באמונה שמצרים עצמם שותפים לה. הנקודה המעניינת היא שאותו אסואני פרסם ב-2002 את הרומן הפופולארי ביותר במצרים בשם "בית יעקוביאן" (שהפך גם לסרט מצליח), המשרטט בצורה מופלאה את תחלואיה של החברה שהובילו, בסופו של דבר למהפכה! וכך, ההיצמדות ללקחי ההיסטוריה – המועילה פעמים רבות – עלולה לעוור את עיני ההיסטוריון. ההסבר השלישי מצוי באי הערכה נכונה של מקצב האירועים בהיסטוריה העכשווית. היסטוריונים נוטים לנתח את האירועים בהתאם לקצב של התפתחויות כפי שהכירו בעבר. כך למשל השפעותיה של המהפכה הצרפתית, הרוסית או האיראנית היו תלויים במידת החלחול של רעיונות ושינויים לחברה המקומית. אלה בעבר היו איטיים מאוד בשל מיעוטם של אמצעי התקשורת ובשל הניידות הנמוכה של כלי השינוי. ואולם בשנים האחרונות, תחנות הלוויין, האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר האיצו את תהליכי ההעברה והניידות של רעיונות ובכך קיצרו את הדרך למהלכם של שינויים היסטוריים. אם בעבר ניתן היה לצפות לשינוי בטווחים של שנים, נראה כי בעידן הנוכחי תהליך זה התקצר באופן משמעותי. וכך, האירועים בתוניסיה הצליחו להתניע במהירות מהלך שהייתה לו תשתית של מצב מהפכני. ולבסוף, נראה כי על מנת להבין היטב את רחשי הציבור, כדאי לאמץ עמדת האנתרופולוג, היוצא לשטח ונפגש עם מושאי מחקרו. אין ספק כי יכולתו של ברדלי לקרוא את המפה המצרית נבעה, במידה רבה, מהיכרותו המעמיקה את הלכי הרוח שלא מצאו ביטוי באמצעי התקשורת הנשלטים על ידי המדינה. פיצוי מה להיעדר היכרות זו הינה למידה של מוצרי צריכה פופולאריים כגון ספרות, קולנוע, תיאטרון, אשר יכולים להצביע על קיומה ועוצמתה של הביקורת כלפי המשטר. לסיכום, יכולתו של איש האקדמיה לנבא מהפכות היא מוגבלת ביותר, אם בכלל. הוא כן יכול להבליט קיומם של תנאי יסוד ותהליכים המעודדים מצב מהפכני, אך לא מעבר לכך. נראה אפוא כי אנו נידונים להמשיך להיות מופתעים. [1]  גרסא מעט יותר מקוצרת פורסמה בהארץ, 25 בפברואר 2011. [2]  John R. Bradley, Inside Egypt: The Land of the Pharaohs on the Brink of a Revolution (London: Palgrave, Macmillan, 2008). [3]    ראוי להדגיש, כי בר דחה גישה זו מכל וכל, כאשר הוא מספק דוגמאות שונות מההיסטוריה המצרית ביחס למרידות שפלאחים נטלו בהם חלק. עם-זאת, הוא גם מדגיש כי אין מטרתו להוכיח כי הפלאח המצרי הינו מרדני מטבעו, אלא שכל הכללה בדבר "מנטאליות" של עם מסוים נדונה לכישלון. ראה גבריאל בר, "'כניעות' הפלאח המצרי: לתולדות המרידות האגראריות במצרים", המזרח החדש, כרך י"ב (1962), ע"מ 63-55.

ערן צדקיהו * האירועים המתרגשים על המזרח התיכון בעת האחרונה, הביאו להתעניינות ציבורית גוברת בנעשה באזורנו, ומכאן לפניה של אמצעי התקשורת אל המומחים למזרח התיכון מהאקדמיה. בעקבות זאת התגלע ויכוח בין המזרחנים, סביב תפקידו של המומחה לענייני המזרח התיכון, הערבית והאסלאם בזירה הציבורית והתקשורתית. שתי הגישות העיקריות לעניין זה מזכירות את השיח שהתפתח סביב תפיסת המונח "בגידת האינטלקטואלים", שטבע הפילוסוף הצרפתי ג'וליאן בנדה בשנת 1927. בנדה דיבר על בגידת האינטלקטואלים בשעתו, וטען כי תפקידו של האינטלקטואל הוא לחקור ולחפש אמת ללא כל מעורבות רגשית או פוליטית, וללא שום ניסיון להשיג תועלת לאומית ומדינית.[1] "האינטלקטואל או איש הרוח, עניינו לעסוק בכללי ובעקרוני, לא בפרטי ובקונקרטי." בנדה טען כנגד מעורבותם של אנשי הרוח והאינטלקטואלים הצרפתים של זמנו בחיי היומיום הפוליטיים. מנגד, טוען פרופסור אבי רביצקי כי "אם נבוא היום אל אדם ונשאל אותו על המונח 'בגידת האינטלקטואלים'… כפי שהוא התפתח ערב מלחמת העולם השניה ולאחריה, הכוונה תהיה הפוכה: כיצד זה שהאינטלקטואל איננו ממלא את חובתו ככלב שמירה של החברה, מסתגר במגדל השן וכו'."[2] ניתן לומר שראשית השימוש במילה "אינטלקטואל" היא ב"מניפסט האינטלקטואלים" שפורסם בצרפת בשנת 1989 כתגובה לפרשת דרייפוס, המונח התייחס לאנשי הרוח שמחו כנגד התנהלות המשפט. מאז ועד היום היו האינטלקטואלים סוכנים של שינוי חברתי ופוליטי.[3] האינטלקטואל הוא המתריע בשער, המאתגר את הסדר הקיים וזה הנותן השראה לתנועות שינוי חברתיות ופוליטיות. תופעה זו ששורשיה נטועים במאות השנים שקדמו לפרשת דרייפוס, היא תוצאה של התפתחויות איטיות ועקובות מדם אשר עיצבו את אירופה המודרנית כפי שהיא היום. אימוץ הרעיונות האירופאים על ידי העולם הערבי במאה התשע עשרה והעשרים, כמו גם הנסיונות הכושלים של השנים האחרונות לכפות את הדמוקרטיה המערבית במזרח התיכון בכוח הזרוע, מחייבים מבט מעמיק אל המסורת האינטלקטואלית במזרח התיכון ועל השתלבות באזור מתוך הבנה עמוקה של התרבות המקומית. האינטלקטואל הוא בעל הידע, ככתוב "גֶּבֶר-חָכָם בַּעוֹז; וְאִישׁ-דַּעַת, מְאַמֶּץ-כֹּחַ" (משלי כד' 5), ואכן פרנסיס בייקון טבע במאה ה 17 את האמירה "ידע הוא כוח", תפיסה אשר שוכללה על ידי מישל פוקו. ניתן לומר שעם הכוח באה האחריות, למשל מתמטיקאים בכירים המביעים את דעתם על היתדרדרות רמת לימודי המתמטיקה בבתי הספר וכן על תכנית הלימודים החדשה מטעם מערכת החינוך.[4] על אחת כמה וכמה ניתן לצפות לאחריות כזו מחוקרים הבאים מתחומי מדעי הרוח והחברה בכלל ומתחום חקר המזרח התיכון בפרט. כל המצוי ברזי העולם הערבי והמוסלמי יודע עד כמה רדודה היכרותו של הישראלי המצוי עם עולם זה, זאת למרות החשיבות המכרעת שיש להבנת המרחב התרבותי שבו אנו חיים על עתידנו באזור. אחד האמצעים המרכזיים שבעזרתם ניתן להשפיע על קהל רחב, להעמיק את ההבנה ולהסביר מהלכים, הוא התקשורת המשודרת, האינטרנטית והכתובה. התקשורת הינה סוכן תרבות ראשון במעלה אשר מי שיודע להשתמש בה יכול כיום לבצע מהפכות של ממש. אולם, ישנם חוקרים שטוענים, בצדק מסוים, כי התקשורת היא סנסציונית, רדודה ומטבעה מנוגדת לשיח האינטלקטואלי העמוק והמורכב. מכאן הם מסיקים כי האינטלקטואל שעניינו במחקר, עליו להסתגר במגדל השן, ולנהל שיח אקדמי עם קהילה מצומצמת של חוקרים ומומחים לעניין בלבד. חוקרים אלו, בהתנהגותם המסוגרת מאבדים את הזכות לצקצק בלשונם אל מול הבורות הישראלית בכל הנוגע לחיים במזרח התיכון והשלכותיה. המזרחנים אשר תחומי התמחותם רלוונטיים, יכולים ואף צריכים לפעול ליצירת מודעות והבנה עמוקה יותר של האחר. על חוקרים אלו להבדיל בין השיח המחקרי המקצועי לבין השיח התקשורתי של המאה ה 21, במסגרתו עליהם ללמוד לנסח טיעונים קצרים ופשוטים ולהתעקש מעל הבמות השונות שאין תפקיד המזרחן לחזות את העתיד אלא להסביר את העבר, להבין את ההווה, ועם קצת סיכון לנתח תרחישים אפשריים לעתיד (כמקובל בתחום מחקרי המדיניות). במרחב הציבורי לא נותר ואקום, והזירה התקשורתית אינה מופקרת, אם המלומדים והמומחים לא יקחו חלק בשיח הציבורי והתקשורתי, השיח יתמלא מעצמו על ידי מי שישכיל לנצל את הזירה, בינהם פובליציסטים או בעלי אג'נדה (גלויה או נסתרת) המחזיקים בתארים אקדמיים. בדיון זה לא המצאנו את הגלגל, בשיחתו עם ליבוביץ טוען רביצקי כי כבר ביוון העתיקה סוקרטס היה מתפלסף בשוק; אפלטון, גם אם נסוג לאקדמיה, עדיין הטיל תפקיד פוליטי מובהק על הפילוסוף; ואילו אריסטו, גם אם כאדם הוא 'חיה־חברתית', כפילוסוף הוא יחיד.[5] טוב יעשו מורי ורבותי, המומחים לאסלאם, לערבית ולמזרח התיכון, אם יראו את אחריותם מעבר לגבולות השיח האקדמי המצומצם ויפעלו באמצעים הרבים הקיימים כיום להעמקת השיח הציבורי בישראל בכל הנוגע להבנת העולם הערבי והמוסלמי. בדמוקרטיה הישראלית יש לתודעה הציבורית השפעה מכרעת על המדיניות הרשמית. היכרות והבנה עמוקים יותר של אזורנו הינם הכרחיים על מנת שנדע להתמודד מול מבקשי רעתנו. אך לא פחות מכך, ואולי אף יותר, על מנת שנדע לחיות בשלום עם שכנינו- מתוך כבוד, היכרות והכרה הדדית. *מר ערן צדקיהו הוא תלמיד מסלול מוסמך מחקרי בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. [1]  ויכוחים על אמונה ופילוסופיה : אביעזר רביצקי משוחח עם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, פרק 8, בגידת האינטלקטואלים, ת"א, תשס"ו 2006. http://213.8.106.62/leibowitz/ebook.asp?id=24#_ftnref5 [2]  שם, רביצקי וליבוביץ [3]  שלמה זנד, האינטלקטואל, האמת והכוח (תל אביב, 2004) עמ' 11-48; ברוס מדי-וויצמן, אינטלקטואלים פלסטינים וישראלים בצל אוסלו ואנתפאדת אל-אקצא, (תל אביב, 2003), עמ' 11. [4]  "במכתב פומבי לשר החינוך מזהירים 30 מתמטיקאים כי "הפרק בגיאומטריה גורם נזק עצום אף לתלמידים הטובים ביותר". הארץ 12/12/10 "מתמטיקאים מתנגדים לתוכנית הלימודים החדשה בבתי"ס: גרועה באופן שערורייתי". [5]  שם, רביצקי וליבוביץ

יאיר בוימל* בהשתאות והערצה, המהולות אולי במעט קנאה (ועל כך בהמשך) אנחנו מתבוננים בגל ההפגנות במדינות ערב. ואכן, יכול להיות שבעוד שנה או יותר ולאחר שקצף התוצאות הראשוניות להן אנו עדים כיום יישכח, נדע אם ההפגנות ובמידת מה אף המרי האזרחי, אכן הביאו, ולו בחלק מהמדינות, לשינויים פוליטיים ותרבותיים ארוכי טווח. הנוכחות המסיבית של האירועים בכל אמצעי התקשורת וכמות המלל העצומה המוגשת לנו אודותיהם, מציבה אותנו, המורים להיסטוריה של המזרח התיכון, במעין עמדה של ידענים. אלא שמחד גיסא אנו מצווים, כהיסטוריונים, להיזהר מלהפוך לפרשנים של המציאות ובודאי שלא להצטרף לקבוצת השוטים המנבאת עתידות ומאידך גיסא, כמורים להיסטוריה של האזור, ומכאן כמחנכים ומעצבי השקפת עולם, גם על הסכסוך הישראלי פלסטיני/ערבי, איננו יכולים להתעלם מהדברים ולהותיר את תלמידינו בלא כלום. הם ומעגלים רחבים אף יותר, שואלים ומצפים מאיתנו לתגובה מושכלת על "האירועים"  ואנחנו חייבים ואף רוצים לענות. מה, אם כן, נענה לשאלה: "מה את/ה אומר/ת על מה שקורה במדינות ערב ?" את האירועים האחרונים במזה"ת יש לנצל כהזדמנות פז לחנך את הסטודנטים שלנו להביט בעיניים צנועות וסקרניות על הסובב אותם. אירועים אלה מהווים רגע היסטורי מיוחד במינו אותו נוכל לנצל בצורה מיטבית כדי לשרש מאיתנו ומהסטודנטים שלנו את ההיבט המתנשא והשחצני, הישראלי הטיפוסי על ארצות ערב. מעבר לצניעות, לסקרנות ודיכוי ההתנשאות נוכל אולי גם, כישראלים, שרבים מהם רואים בשלטון ו"במדינה" את קודש הקודשים, , לפתח אצלנו ואצל תלמידינו קנאה מסויימת באותו המון ערבי שמעז לצאת נגד השלטון, העלול גם, כמו בלוב, לגלות אפס סובלנות להפגנות נגדו. כמורים נוכל להצביע על תהליכי דמוקרטיזציה הבאים "מלמטה", דבר שמרבית הישראלים לא יכלו אפילו לדמיין שהוא  אפשרי "אצל הערבים". האירועים הללו יסייעו בידינו לקחת דוגמא מהאזרח התוניסאי, המצרי והבחרייני המבקש, כפי שמדווח לנו, להשעין את זהותו הקולקטיבית על האזרחות המודרנית הלאומית-מדינתית המשותפת, ולא על הדת או על הלאום האתני המסורתיים המפצלים. שהרי בארצנו, כידוע,  אנחנו עדיין רחוקים מאידיאל זה, מכיוון שבישראל "היהודית והדמוקרטית" עדיין אין הלימה בין לאום (יהודי) ואזרחות (ישראלית), ומכאן גם שאין משמעות של שוויון לאזרחות הישראלית. בישראל יש העדפה של האזרחים היהודים (בדתם ו/או בלאומיותם) על פני האזרחים הערבים נראה כי חלק מאותם "ערבים" בארצות השכנות להם התרגלנו לבוז ודווקא אלה שיוצאים לרחובות, מאסו בעריצות, באפליה ובגזענות לסוגיה. הם, בוודאי חלקם, דורשים שוויון אזרחי. נוכל גם להצביע על ההבדל הגדול והמכריע בין "המוסלמים" לבין האסלאמיסטים. כלומר, בין ההמון המוסלמי הגדול שכל מבוקשו הוא "לגמור את החודש" ולקיים מדינה אזרחית, לבין קנאי האסלאם לסוגיהם, המהווים כיום מיעוט שרוצה להפוך את המזה"ת תחילה ואת שאר העולם לאחר מכן, לגיהינום הנשלט על ידי השריעה.  נוכל אולי גם להראות שישראל מעניינת את האזרח הערבי הממוצע בארצות ערב פחות ממה שאנחנו נוהגים לחשוב. כידוע, וזה תמיד מאוד מפתיע את האזרח הישראלי שחי בפרנויית השמדה נצחית, "ישראל" ואף  "הפלסטינים" הוזכרו רק בשלי האירועים המדוברים, דבר שלא הפריע לפרשנים המלומדים בטלוויזיה לדבר הרבה יותר מדי על ההשלכות שעלולות להיות לאירועים על היחסים עם ישראל. שואלים רבות "מה ניתן ללמוד מההיסטוריה?"  במסגרת השיח שלנו עם הסטודנטים נוכל אולי להצביע על המציאות המתוחה הבינערבית של היום ולהזכיר, בלא מעט חרדה, כי שלוש מלחמות (1948, 1956, 1967) ואולי אף ארבע, בין ישראל לארצות ערב, פרצו גם בשל סיבות שהיו קשורות להתפתחויות של היחסים הבינערביים כמו גם לרצון ישראלי, שנבע כל פעם מסיבות אחרות, "לזרום" ולנצל את אותן התפתחויות ולא למנוע את פרוץ המלחמות ואף להסלימן לאחר שפרצו. לסיום, וכחלק מעיסוק החובה שלנו בחינוך פוליטי עכשווי (ואוי למרצה להיסטוריה שנמלט מכך)  ניתן יהיה לתהות על דברי מי שהיה ראש ממשלה וכיום שר ביטחון, אהוד ברק, שאמר ב-2006, שישראל היא "וילה בג'ונגל", כלומר: אי יבשתי שקט, נעים ונוח בתוך אוקיינוס אפל וקטלני. האם האירועים האחרונים יובילו בעתיד להערכה מחודשת לגבי דימוי זה? האם, אם וכאשר מסביבנו יתרחש תהליך דמוקרטיזציה ארוך, קשה ורצוף מהמורות של עיצוב זהות אזרחית חוצה גבולות דתיים, נמשיך אנחנו להפלות את המיעוט הערבי ולתחזק את הכיבוש בשטחים הפלסטינים? *  ד"ר יאיר בוימל מלמד היסטוריה של המזרח התיכון במכללה האקדמית לחינוך – אורנים.