במה פתוחה

עוד טרם שניגש לטפל בסוגיות איכותניות כבדות של תוכן ומהות, אולי כדאי תחילה שננסה לברר לעצמנו את התמונה הכמותית, וגם אם הנתונים שבידינו הם עדיין חלקיים, הרי שאפשר בהחלט לדבר על סידרי גודל ומגמות התפתחותיות. בעת שהוקם "המכון למדעי המזרח" באוניברסיטה העברית בשנת 1926, היו בו 5 חוקרים ועדיין לא התקיימה בו הוראה לתואר אקדמי. עם הקמת המדינה, העריך פרופ' גבריאל בר, "לימדו פחות מ- 10 מורים מזרחנים עשרות מועטות של תלמידים במוסד אקדמי אחד".[1] עוד דיווח בר כי "כיום, בשנת 1979, קיימים חמישה מוסדות אקדמיים, וכן הסתעפויות שלהם, שבהם מלמדים כ- 150 מורים כ- 2,000 תלמידים. נראה איפוא", הוא הוסיף, "שבתקופה בה גדל היישוב בערך פי חמישה, גדל סגל המזרחנים במוסדות האקדמאים בערך פי עשרים". בבדיקה שערכנו, עוזרי עידן בריר ואני, מצאנו כי כיום, 28 שנים לאחר מכן, גודלה של הקהיליה המזרחנית בישראל נותר, פחות או יותר, כפי שהיה בשנת 1979. זאת, כאשר אוכלוסיית המדינה גדלה יותר מפי שתיים. במסגרת התכנונים והצפי לעתיד של כל מוסד ומוסד ושל הקהיליה כולה, יש לשאול: האם זהו הגודל האופטימלי או המקסימלי של הקהיליה המקצועית שלנו? האם ישנם "צרכים" שיש לתת להם "מענה", או האם עלינו להניח לדברים להמשיך ולהתפתח-או לא להתפתח-כמותית, כפי שהיה עד כה. אבל אל עניין "הצורך והמענה" עוד נשוב בהמשך. באשר להתפלגות הפנימית בקרב העוסקים בחקר המזה"ת בישראל, הרי שכאן אכן חלו שינויים משמעותיים, ושינויים אלא תואמים את המגמות המאותרות גם במחקר העולמי. מתוך אותם 150 חוקרי המזה"ת עליהם דיווח בר ב- 1979, היו כ- 35 היסטוריונים,[2] והשאר עסקו בשפות ובספרויות. כיום, מתוך קבוצה של כ- 160 חוקרים-מרצים, לא פחות מ- 100 מוגדרים כהיסטוריונים, כלומר עליה של פי 3 יחסית ל- 1979. מצב זה משקף את התחזקותם של החוגים העוסקים בהיסטוריה של המזה"ת לעומת היחלשותם היחסית של החוגים לשפה וספרות ערבית, בין היתר כתוצאה מקיטון יחסי בהיקף לומדי הערבית בתיכון. תופעה זו אינה כללית, ויש לה יוצאים מן הכלל במספר אוניברסיטאות מחקר, אולם אין אפשרות להתעלם מכך שזו אכן המגמה המסתמנת כבר מספר שנים. חלק מן התופעה הוא כמעט-העלמותו של הצירוף בין החוגים להיסטוריה של המזה"ת לבין החוגים לשפה וספרות ערבית-שהיה הפופולארי ביותר בעבר בקרב הלומדים לתואר הראשון. צירוף זה הוחלף בשנים האחרונות בצירוף בין היסטוריה של המזה"ת לבין מדע המדינה, או חוג אחר במדעי החברה, או היסטוריה כללית, ואף משפטים. בהרצאתו בבית הנשיא, הלין בר על כך שההיסטוריה הפוליטית מאפילה על כל השאר, וכי מקופח חלקה של ההיסטוריה החברתית.[3] כיום ניתן לומר כי כ- 35% מכלל ההיסטוריונים של המזה"ת בארץ עוסקים בהיסטוריה חברתית-תרבותית, וזו עליה ניכרת לכל הדעות. שינוי דרמטי נוסף הוא במסלולי ההכשרה של המרצים באוניברסיטאות המחקר: אם עד לשני העשורים האחרונים, רוב גדול בקרב הסגל הבכיר קיבל את הכשרתו באוניברסיטה העברית או במוסדות אחרים בארץ, הרי שכיום בולט בינינו מספרם של בוגרי אוניברסיטאות אמריקאיות ומערב אירופאיות. באחד חוגים קרוב לשני שלישים מהסגל הוכשרו בחו"ל (ב"ג), בחוג אחר קרוב ל- 60% (ת"א), בחוג נוסף כשליש הוכשר בחו"ל (חיפה), ורק בשתי אוניברסיטאות מחקר ישנם 20% ו- 15% מחברי הסגל שהוכשרו בחו"ל (בר-אילן וי-ם, בהתאמה). ניתן לומר כי גם בחוגים בהם הרוב המוחלט של חברי הסגל קיבל את הכשרתו בארץ, יש גיוון לגבי האוניברסיטאות מהן באו המרצים, כלומר שמצטמצמת התופעה של הכשרת הסגל הזוטר ע"י הבכיר. דומה כי כאן המקום להצביע על כך שרצוי מאד להגיע לגיוון ברקע ההכשרתי של הסגל הבכיר, וכי תופעה של "הכלאה פנימית" (in-breeding) עלולה לייצר בעיות לא פשוטות בהתפתחות המחקרית וההוראתית של חוג, למחזר גישות מחקריות, ולדכא הפרייה מחשבתית; כוונתי היא שיש למצוא איזון בין מסלולי ההכשרה, מבלי לפסול את עצם טיפוחם של כוחות מקומיים. סימן מעודד לפריצה החוצה ול"בינאום" התחום היא ריבוי הפירסומים ע"י מזרחנים ישראלים באכסניות בינ"ל מכובדות. מתוך המידע שהצלחנו להשיג, עולה בבירור כי כבר כיום יותר מ- 60% מהספרים התפרסמו בלשונות אירופה בחו"ל, 32% בארץ בעברית, והשאר (כ- 8%) בשפות מזרח תיכוניות. אלה הם, אם כן, הנתונים והמגמות. עתה ברצוני להתייחס למהויות ולעקרונות, ובעיקר למה שמכנים במערכת החינוך "רפלקציה", או הערכה פנימית וביקורת עצמית. מזה כ- 80 שנה מתקיימת בארץ פעילות מחקרית והוראתית בתחום לימודי המזה"ת על תקופותיו, מרחביו, והגישות המתודולוגיות המוכרות לכותבים/ות במסגרתו. מדובר בגוף ידע רחב-היקף, מעמיק, מרשים ורב-פנים. דווקא משום כך, מפתיע לגלות כי כמעט ולא נכתב דבר על תולדות התפתחותו של גוף ידע זה, וכמעט שלא נערכו דיונים, כנסים, או ימי עיון, אשר חקר התפתחותו של התחום בישראל עמד במרכזם. בין הבולטים שבכתובים שנתפרסמו עד כה ניתן למנות הרצאה שנשא פרופ' אוריאל הד המנוח בשנת 1952,[4] דברים שנשא פרופ' גבריאל בר המנוח לרגל יובל השלושים לחברה המזרחית ב- 1979,[5] מאמר שכתב פרופ' מנחם מילסון יבדל"א בשתי גרסות, שהראשונה שבהן התפרסמה ב- 1996,[6] וכן חלק בספרו של פרופ' גיל אייל הסרת הקסם מן המזרח.[7] התייחסויות כאלה ואחרות הופיעו פה ושם, אך השתיקה הזאת רועמת ואומרת דרשני. בהמשך דבריי, אנסה להציע הסבר ראשוני וחלקי לתופעה זו. מכל מקום, לפחות בליבי אין ספק כי הגיע הזמן לערוך חשבון נפש קהילתי בקרבנו, למנות את הישגינו, לברר את כשלינו, ולשאול שאלות נוקבות, אשר יתכן ובשלב זה אין להן עדיין תשובות מספקות. השאלה המִקְדמית שעלינו לשאול את עצמֵנו היא הגדרתית, אולי אפילו במידה מסויימת אפיסטמית. האם ניתן לדבר על "מזרחנות ישראלית", או שמא עלינו להסתפק בשיח אודות "מחקר המזה"ת בישראל"? כמו בדיונים רבים העוסקים בהבניות, אנו נדרשים לשאלת הגבולות, אשר מעצם הגדרתה משיקה לשאלות של זהות ברמת הפרט והכלל. עלינו להציג שאלות קשות: האם המחקר המיוצר בישראל בתחומנו נושא תו של ייחודיות שהיא ישראלית? האם רב המשותף בין חוקרי המזה"ת בישראל על המשותף בינינו לבין עמיתינו המזרחנים בארה"ב ובאירופה? האם אין אנו מוצאים לעתים קרובות שותפות מחקרית רבה יותר עם עמיתים המתגוררים במדינות הים מאשר עם עמיתים בארץ, או אף עם אלה הנמצאים איתנו באותה מחלקה ממש באוניברסיטה שלנו? ולחילופין, האם לא קורה מדי פעם בפעם מצב בו אנו מוצאים עצמנו במחלוקת חריפה בינינו בסוגיות מחקריות של גישה ומתודה, בשעה שיש קירבה רבה בינינו לבין חוקרים מאסכולה או גישה דומה בחו"ל? כאשר אני מנסה להשיב על שאלות אלה ואחרות, מסקנתי היא שלמרות המשותף והייחודי במחקר המזרחני בארץ, אין אפשרות לבסס את הטענה כי יש בנמצא "מזרחנות ישראלית", אלא שההיפך הוא הנכון: המחקר המזרחני בארץ משולב לחלוטין במחקר העולמי, והפך חלק בלתי ניפרד הֵמנו. בעשורים האחרונים אולי יותר מבעבר, המחקר במדעי הרוח, האומנויות והחברה הפך גלובאלי, בינ"ל, כמעט אוניברסאלי-ממש כמו זה במדעים המדוייקים ובמדעי החיים. שיח בינ"ל זה צמח ועוצב בערוגות האקדמיה