ישראל בן-דור: הסיפור "תחרות שחיה" לבנימין תמוז – פרשנות היסטורית
באחת מהאנתולוגיות בספרות, לתלמידי התיכון, מצאתי את הסיפור "תחרות שחייה" של בנימין תמוז, שפורסם לפני כחמישים שנה. שוב התרשמתי מיכולתו של מספר, המעורה בקורות תקופתו, ליצור אמירה משמעותית ומעוררת מחשבה בלי תילי התילים של הערות השוליים שההיסטוריונים נזקקים להן. הסיפור הוא אכן יצירה ספרותית, אך מרכיביו פותחים בפנינו "חלונות" שבהם ניתן להשקיף אל העבר ואולי גם אל ההווה והעתיד. בסיפור שלוש מערכות: ביפו, בבית בפרדס, בשנות העשרים או השלושים; בעין כרם הערבית, לפני מלחמת העצמאות; ביפו, בבית בפרדס, במלחמת העצמאות. מערכה ראשונה: בבית האבן בפרדס ראשיתו של הסיפור היא בימי המנדט הבריטי. אימו של המספר היא רופאה. הישישה הערבית בפרדס מודה לאימו של המספר, ה"חאכימה", על שריפאה אותה. אכן, בימי המנדט הבריטי מרבית הרופאים בארץ (כמעט 90%) היו יהודים וכרבע מהם היו נשים. רופאים יהודים רבים טיפלו דרך קבע באוכלוסייה הערבית. כמעט שליש מהרופאים היהודים הם נשים. במכתב, הכתוב בצרפתית ונשלח על ידי עגלון. הזמינה את הרופאה ואת בנה לשהות בביתם, הנמצא בפרדס, בחגים היהודיים הקרבים לבוא. בשלהי המנדט הבריטי (בשנת 1945) היו למעלה ממחצית מהפרדסים בארץ בידי ערבים. המספר מתאר מזיכרונו את הדרך לביתה של הישישה הערבית על פני מסגד חסן בק וסמטאות מנשייה. בנימין תמוז מצליח להחיות בזיכרונו את הווית החיים שקדמה למלחמה. ההרס של יפו ושכונות ערביות בסביבתה מוכר היטב ורק כוח הדמיון והזיכרון של המספר מצליח "להחזיר" את הבית שבו התארח למצבו הקודם: "בימינו אין רואים חצרות כאלה ואם אתה נקלע למקום שהייתה בו חצר כזו אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה וערמות של אבנים וקורות עץ וקורי עכביש מתאמצים להעלות עתיקות על דברים שעוד אתמול נשמו וצחקו. אבל באותם הימים הייתה חצר זו מתוקנת ושוקקת חיים". (עמ' 146) הבית הוא בית הקיץ של הישישה, שהתאלמנה מבעלה ואביו הוא שבנה את הבית. המספר זכר כי: "מן הקירות נשקפו פרצופים של חובשי-תרבוש ועונדי-חרב, נתונים במסגרת של עץ מוזהב". (עמ' 146) הבית משמש את האלמנה בקיץ ובחורף היא גרה ביפו. אימו של המספר אף היא התאלמנה, אך הבית של בעלה ובית הוריו נשארו בחוץ לארץ והיא גרה בדירה שכורה. הערביה מעודדת אותה ובתוך כך מגדירה את מצבם של האורחים בביתה כ"אמיגרנטים", מהגרים שבאו מבחוץ – אך יכולים להצליח: "אמרה הישישה: "אתם חדשים כאן, אמיגרנטים, אבל בעזרת האלוהים תעשו חיל ותבנו לכם בתים. חרוצים אתם וידיכם מבורכות". (עמ' 146). תיאור הדמויות במפגש בבית בפרדס מעיד על זהותם. אבי הנערה נאהידה, נכדתה של הזקנה הערבייה: "חבוש תרבוש ולובש אירופית" – לבושו מעיד על שמרנות ועל זיקה לתרבות המודרנית וזיקה לתרבות האירופית. דודה של נאהידה, אחי אביה, הוא עבדול כרים "עוטה כאפייה ועגל" ובכך מבטא את המרדנות של הפלסטינים הלאומיים. עבדול כרים צעיר בן 18, נושא נשק (בינתיים רק רובה צייד) וחושש מן ההגנה, לומד בקולג' של המופתי. בימי "המרד הערבי" בשנים 1936 – 1939 כפו הצעירים על העירוניים להוריד את התרבוש ולחבוש כאפייה ועגל. נאהידה לבושה שמלה לבנה וסרט ורוד לראשה. ייתכן שזה לבוש של ילדה במשפחה ערבית אמידה או רמז לתמימות ולטוהר של הילדה. המספר הוא בן למהגרים יהודים והעולם הערבי זר לו. בימי המנדט הבריטי רוב האוכלוסייה היהודית הייתה אוכלוסייה של עולים – למעשה, מהגרים שנאלצו לברוח מאירופה עקב עליית הנאציזם והקשיים הפוליטיים והכלכליים במזרח אירופה. בין השנים 1929 – 1939 עלו לארץ כרבע מיליון יהודים וכמעט והכפילו את האוכלוסייה היהודית, שהגיעה ל- 450,000 בשנת 1939. העולם הערבי זר למספר וכאשר הוא נמצא בתוכו הוא מתגעגע לחבריו בשכונה, הצולים תפוחי אדמה מתחת לעמוד החשמל וסוחבים למטרה זו עצים ממחסן בית החרושת לנקניק. גם פרטים אלו מעידים על הזרות והניכור של העולם היהודי מטבע הארץ- לעומת האותנטיות והזיקה לטבע של הערבים. הבן שרוי בתפיסה של העימות היהודי-ערבי המתקרב והוא אומר: "אבל זה לא נכון שאנחנו מנשלים את הערבים, פנינו לשלום ולא למלחמה". הישישה מניחה את ידה על ראשו ומשיבה: "הכל לפי האדם. מי שפניו לשלום, יחיה בשלום" (עמ' 145). הישישה מקרבת את נכדתה ומשוחחת עם אימו של המספר בצרפתית. הנכדה מבינה את הדברים והיא מתרגמת למספר: "סבתא שלי אומרת שאני ואתה יכולים להיות זוג" (עמ' 147). הם שניהם יוצאים למרפסת ומתווכחים על האמונה באלוהים. המספר אינו מאמין באלוהים ואינו צם ביום כיפור. נאהידה דווקא מאמינה באלוהים ואוהבת אותו. המספר מגיב: "אז בוודאי לא נוכל להיות זוג עד שתחדלי להאמין" (147). בזמן ארוחת הערב הנדיבה והעשירה, מתגברים ההדים של הסכסוך. עבדול כרים, דודה של נאהידה, שאל את המספר אם הוא חבר ב"הגנה". עבדול כרים מראה לנאהידה ולמספר רובה ציד חדש שקנה. המספר מציע תחרות בקליעה ואחר כך שניהם הסכימו להתחרות בשחייה בברכת הפרדס. לאחר שהסכימו על התחרות, שמעו תקליטים של מוזיקה ערבית. עבדול כרים נהנה מן המוזיקה אך התקליטים נשמעו באוזניו של המספר כחוזרים על עצמם והוא השתעמם, הרהר בגעגועים בחבריו ושאל את עצמו: "למה באתי הנה?" (148). בבוקר המחרת נערכה התחרות. אמו של המספר, הישישה ואביה של נאהידה צפו בתחרות. המספר הפסיד בתחרות השחייה אך לא השלים עם תבוסתו והציע תחרות בחשבון. אולם שניהם טעו. אחר כך התחרו בידע כללי, בתשובה לשאלה "מי גילה את אמריקה" – ניצח המספר. מול ההפסד בידע כללי, הדגיש עבדול כרים את נצחונו הפיזי, בבריכה. מול התרסתו של המספר ("יבוא יום ואנצח אותך גם בבריכה" – עמ' 149) הטיח עבדול כרים: "אם תנצחני גם בבריכה … יהיה זה רע מאוד. גם לך, נאהידה, יהיה זה רע מאוד. לכולנו" (149). בתשובתו מביע עבדול כרים את העדר המוכנות הערבית להשלים עם תבוסה ואת הסכנה שהסכסוך יהפוך לאין סופי. הערבים ימשיכו להילחם "עד קץ כל הדורות" למרות המחיר הכבד של הסכסוך וגם היהודים לא יוכלו ליהנות מפרי ניצחונם ויצטרכו לחיות לנצח על חרבם. מערכה שנייה: בעין כרם הערבית, לפני מלחמת העצמאות שנים רבות אחר כך, בקיץ, חיפש המבקר מקום נופש. הוא נסע לירושלים, לא מצא מקום פנוי ולכן נסע לעין כרם הערבית ושכר חדר בביתו של אבו-נימר. הוא עצמו תמה מדוע בא למקום ואז בתוך הבית, הריחות הזכירו לו את הבית בפרדס: "ומתוך הדממה בקעו ריחות הזכירו לו את הבית בפרדס: "ומתוך הדממה בקעו ריחות מוכרים בלולים שמן מטוגן, עלי נענע, קפה שחור, מי שושנים וגרגרי הל" (עמ' 149) הוא נזכר בפרדס ובבריכה שהייתה בו ויוצא לחצר. אמנם לא היו פרדס ובריכה, אבל בחצר הוא מצא את מה שנתפס בעיניו כייחודי לגנים ערביים. כל דור נטע ועקר ומי שליבו רגיש יכול לדעת את תולדות הגן: "וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו". החצר והדמויות מהפרדס שבו וחיו בדמיונו ואז הבין מה חיפש בעין-כרם הערבית: "אותה שעה
