Author name: 1myazbak

בעולם הערבי מתנהל ויכוח חוזר ונשנה על תפקיד הדת בחיים הציבוריים והפוליטיים. פעמים רבות הויכוח נסב על תפקיד התנועות האיסלאמיות הפוליטיות מול תפקיד הדת בחברה הערבית.  לאחרונה פרסם המרכז הערבי למחקר וחקר מדיניות (Arab Center For Research & Policy Studies), את ממצאי סקר דעת הקהל הערבי לשנים 2012-2013. הסקר בחן סוגיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, כמו גם עמדות כלפי דמוקרטיה והשתתפות אזרחית ופוליטית. הסקר, המקיף ביותר עד כה, נערך באמצעות ראיונות פנים-אל-פנים בהשתתפות 21,350 משיבים מכלל שכבות האוכלוסייה. אזרחים מ-14 מדינות ערביות: מאוריטניה, מרוקו, אלג'יר, תוניס, מצרים, סודאן, הרשות הפלסטינית, לבנון, ירדן, עיראק, סעודיה, תימן, כווית ולוב. הסקר כולל משיבים המייצגים 89% ממספר התושבים במדינות ערב, בעוד טעות סטטיסטית עומדת על 2%-3%.  במאמר הראשון בחרנו להתרכז בסוגיית הדמוקרטיה בעולם הערבי. המאמר השני – מגמות בדעת הקהל הערבית, עסק במספר סוגיות: טיב הקשרים בין מדינות ערב, דעותיהם לגבי שיתוף פעולה, הסוגיה הפלסטינית והסכסוך הישראלי-ערבי, כמו גם מקורות האיום הגדולים ביותר לביטחון האזור.  המאמר הנוכחי עוסק בדעת הקהל הערבית כלפי תפקיד הדת בעולם הערבי בחיים הציבוריים והפוליטיים. בנוסף נבחנת מידת השפעת הדת כגורם המגביל את הפעילות החברתית והפוליטית של האזרח. במהלך קריאת המאמר כדאי לשים לב לאחוז הגבוה יחסית בטבלאות השונות מקרב הנשאלים אשר לא ידעו או סרבו להשיב.   לקריאת המאמר במלואו, לחצו כאן

מאת: יובל דגן ושלומי יאס לאחרונה פרסם המרכז הערבי למחקר וחקר מדיניות (Arab Center For Research & Policy Studies), את ממצאי סקר דעת הקהל הערבי לשנים 2012-2013. הסקר בחן סוגיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, כמו גם עמדות כלפי דמוקרטיה והשתתפות אזרחית ופוליטית. הסקר, המקיף ביותר עד כה, נערך באמצעות ראיונות פנים-אל-פנים בהשתתפות 21,350 משיבים מכלל שכבות האוכלוסייה. אזרחים מ-14 מדינות ערביות: מאוריטניה, מרוקו, אלג'יר, תוניס, מצרים, סודאן, הרשות הפלסטינית, לבנון, ירדן, עיראק, סעודיה, תימן, כווית ולוב. הסקר כולל משיבים המייצגים 89% ממספר התושבים במדינות ערב, בעוד טעות סטטיסטית עומדת על 2%-3%. במאמר הקודם בחרנו להתרכז בסוגית הדמוקרטיה בעולם הערבי. המאמר הנוכחי עוסק במספר סוגיות: טיב הקשרים בין מדינות ערב, דעותיהם לגבי שיתוף פעולה, הסוגיה הפלסטינית והסכסוך הישראלי-ערבי, כמו גם מקורות האיום הגדולים ביותר לביטחון האזור.   השקפות דעת הקהל הערבית כלפי העולם הערבי בחלק זה התבקשו הנשאלים לבחור בין שלושה היגדים אשר כל אחד מהם מבטא זרם מרכזי בלאום הערבי. מהתוצאות עולה כי 44% בממוצע מכלל דעת הקהל הערבית סבורה שהערבים הם אומה אחת בעלת מאפיינים זהים גם אם מפרידים ביניהם גבולות מלאכותיים. 35% סבורים שהם אומה אחת גם אם כל עם נבדל מרעהו במאפיינים שונים. 14% סבורים שהם אומות ועמים שונים בעלי קשרים רופפים. 7% סרבו לענות או לא ידעו להשיב. להמשך קריאת המאמר  

אל-מלאחם להפקות מדיה, זרוע התקשורת של ארגון אל-קאעדה בחצי האי-ערב [1](AQAP) פרסמה בימים האחרונים את המהדורה האחד-עשר של המגזין באנגלית "לעורר השראה" (Inspire). המהדורה האחרונה (העשירית) פורסמה בחודש מארס 2013.[2] להבדיל משאר המהדורות שפורסמו בעבר, המהדורה החדשה לא הופצה תחילה בפלטפורמות המקוונות של אל-קאעדה והג'האד העולמי אלא ברשתות החברתיות: בחשבונות פייסבוק וטוויטר שונים,[3] של אנשים הקשורים בצורה כזו או אחרת לארגון אל-קאעדה, כמו העיתונאי התימני עבד אל-רִזאק אל-ג'מל,[4] שבעבר ראיין את פעילי AQAP. אל-ג'מל אף מצוטט במגזין.[5] ראשון לדווח על המהדורה החדשה שפורסמה היה אהרון וייסבורד מ"אינטרנט-הגנה".[6] בתאריך 30 במאי MEMRI פרסמו סקירה קצרה של המגזין.[7] רק לאחר מספר ימים, במהלכם היה המגזין נגיש ברשתות החברתיות, המהדורה החדשה הופצה גם בפלטפורמות המקוונות של אל-קאעדה (ביום ראשון, 02.06.13)[8] המהדורה החדשה של Inspire מוגדרת כ"מהדורה מיוחדת" והיא כוללת פחות מ- 40 עמודי תוכן (מהדורות קודמות הכילו כ- 60 עמודים). המסר העיקרי העומד בבסיס המגזין מיועד לאומה האמריקאית, שסבלה לאחרונה ממתקפת הטרור בבוסטון, מעשה שני טרוריסטים ממוצא צ'צ'ני שלפי הפרסומים באמצעי התקשורת, הושפעו ממהדורות קודמות של Inspire, מהן שאבו השראה לפיגוע. ב"מכתב מן העורך" בעמוד 3 נכתב: אמריקאים, אתם צריכים להבין את המשוואה הפשוטה הבאה: 'כפי שאתם הורגים, כך יהרגו אתכם'. המלחמה עוד לא חדלה, היא עוד לא החלה. אתמול זה היה בגדאד, היום זה היה בוסטון. השאלה של 'מי ומדוע' צריכה להישמר בצד. אתם צריכים לשאול, "היכן [תהיה התקפה] בפעם הבאה?" עורך המגזין ממשיך וטוען כי הפיגוע בבוסטון, אותו ביצעו כידוע שני האחים, טמרלאנג ודז'וחר [צרנייב], הוא השתקפות של פעולותיה של ארצות הברית. השלום שנהניתם ממנו לפני 11 בספטמבר היא כבר חלק מן ההיסטוריה. במילים אחרות, אתם לעולם לא תיהנו משלום עד שאנו נחיה [בשלום] בצורה פרקטית בפלסטין ו[עד ש] כל הכוחות הכופרים יעזבו את חצי האי [ערב] של מוחמד ואת יתר האדמות המוסלמיות בעמודים 5-4 מופיעים ציטוטים של אנשים שונים, המתייחסים לפיגוע בבוסטון. בין היתר מצוטטים ג'ו ביידן, סגן נשיא ארצות הברית, שאומר: "בין אם זה אל-קאעדה המרכזי או שני… ג'האדיסטים כאן בבוסטון, למה הם עשו מה שעשו?". נועם חומסקי, מצוטט כאומר: "הפיגועים בבוסטון נתנו לאמריקאים לטעום מן הטרור שארצות הברית גורמת בחוץ לארץ כל יום… זה מוזר עבור מערביים לראות, בצורה גרפית, מה שהרבה אחרים חווים באופן יום-יומי." להמשך קריאת המאמר לחצו כאן [1] Al-Qaeda in the Arabian Peninsula [2] ר' "הרלוונטיות של אל-קאעדה בימינו – ניתוח תמציתי של מגזין "Inspire" והניסיונות לגייס ולהניע מוסלמים במערב לביצוע פיגועים", MEISAI, 06.03.2013 https://dev5.globalinkhost.live/meisai/wp-content/uploads/2013/03/kochalqaidaupdate.pdf [3] כמו לדוגמא בחשבון הטוויטר הבא:  https://twitter.com/muhammad115599 [4] חשבון הפייסבוק של העיתונאי התימני אבו רזאק:  https://www.facebook.com/profile.php?id=1374229074 [5] בעמוד 4; ר' להלן. [6] "Inspire Magazine Issue 11 Cupcake Reflux", Internet-Haganah, May 15, 2013 http://forum.internet-haganah.com/showthread.php?1255-Inspire-Magazine-Issue-11-Cupcake-Reflux-Edition [7] "Al-Qaeda In the Arabian Peninsula (AQAP) Releases 11th Issue Of Inspire Magazine: Praises And Takes Credit For Motivating Boston Bombing And Other Recent Attacks, While Promising More; In A First, Is Released Via Twitter Rather Than Jihadi Forum", MEMRI, May 30, 2013 http://www.memri.org/report/en/0/0/0/0/0/0/7211.htm [8] Al-Malahem for Media Productions, Inspire 11, Ansar al-Mujaheedin Arabic Forum (AMAF), June 2, 2013 http://as-ansar.com/vb/showthread.php?t=90656  

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יצא לפני כיומיים לביקור רשמי בסין, מה מטרת הביקור? עפ"י פרסומים מקורות בעיתונות הערבית, עיקר ביקורו של נתניהו בסין עוסק בהידוק יחסי המסחר והכלכלה בין המדינות. כחלק מזה נכתב כי המשלחת הישראלית והסינית עוסקות בחשיבה על תחליף למפרץ סואץ שעלול להסגר אם ירצה הממשל בקהיר בכך ולהוות מכה קשה לכלכלה. לפי אותם ידיעות הביקור עוסק גם בהיבטים אסטרטגיים של היחסים בין המדינות. כמובן שהנושא האיראני יתפוס מקום בדיונים האסטרטגים בין המנהיגים. סין, ששואפת להחריב את השפעתה וכוחה בפוליטיקה העולמית עשויה לקבל הצעה ישראלית, לפיה סין תסייע לישראל בנושא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית (סנקציות וכו') וישראל בתמורה תשתף ותזמין את הסינית להוות גורם מתווך בסכסוך הישראלי – פלסטיני, ובכך סין תוכל לזכות בהשפעה בזירת הפוליטיקה הבינ"ל, ואפילו על חשבון ארה"ב…

דימויי הערבים ברומן של דוד גרוסמן- אישה בורחת מבשורה זמן ביניים במאי 2003 החל דויד גרוסמן לכתוב את הספר אשה בורחת מבשורה. היה זה חצי שנה לפני שבנו הבכור יונתן סיים את שירותו וחצי שנה לפני גיוסו של אחיו הצעיר, אורי. ביחד עם אורי טווה את עלילת הספר ובתוך כך בנו, ששירת בשטחים, שיתף אותו בכל מה שחווה שם. גרוסמן כתב: "הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, משאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו" (עמ' 633). ב- 12 באוגוסט 2006, בשעותיה האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, אורי נהרג. הטנק שלו נפגע מטיל בזמן שעסק בחילוץ טנק פגוע. ביחד עם אורי גרוסמן נהרגו כל אנשי צוות הטנק. כתב גרוסמן: "לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה" (אשה בורחת מבשורה, עמ' 633). בעת הזאת, הקריאה בספר היא חוויה קשה, פוצעת ומתסכלת. בעידן הנוכחי נדמה שהפלסטינים והישראלים, עקודים זה בזה כמו שני מתאגרפים שעייפו מלחבוט זה בזה והם מתגוששים, ללא יכולת להכריע. "הסיבוב" כבר נגמר אך הצלצול הגואל לא נשמע וגם אין "שופט" שיחלץ את המתאגרפים זה מזה. נראה שכל הדרכים נוסו – בין אם פעולות טרור, סיכולים ממוקדים, פיצוצי אוטובוסים, מבצעים יבשתיים רחבי היקף, הפצצות מן האוויר, ירי טילים וירי טילים נגד טילים –  או לחילופין משא ומתן חשאי וגלוי, חתימת הסכמים ונאומי מנהיגים. כך גם כל הרגשות באו לידי מיצוי. האוּפוֹריה של הסכמי אוסלו פינתה מקומה לייאוש מריר בשנים הקשות לאחר שהחלו פעולות החמא"ס ורצח ראש הממשלה יצחק רבין. אחר כך באו הטרור שהנחה ערפאת, האינתיפאדה השנייה, פעולות הטרור רחבות הממדים של החמא"ס ותגובות הנגד של ישראל. ההתנתקות ברצועת עזה הובילה לירי מתמשך על תושבי הדרום ומי יהין להמר על "התנתקות" נוספת בגדה המערבית? גם היחס לערבים בתוך ישראל הפך להיות בעייתי יותר ככל שגברה ההקצנה של המנהיגות הערבית, כפי שבאה לידי ביטוי ב"מרד הערבי" באוקטובר 2000 וב "מסמכי החזון" למיניהם. תחושה של חוסר תוחלת, של מציאות חידתית קשה וסיזיפית, אופפת את כל מי שמתבונן בסכסוך הערבי-ישראלי המתמשך כבר למעלה מ- 130 שנה. גם מן העימותים בין הימין לשמאל בתוך החברה הישראלית נעדרה האמונה שאפיינה את שנות התשעים המוקדמות – שכל צד יודע מהי הדרך הנכונה בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים. ייתכן שתחושות אלו הובילו להלכי הרוח הנוכחיים בחברה הישראלית הבאים לידי ביטוי ב"התמרכזות"- התמקמות בין ימין לשמאל של חלקים ניכרים מציבור הבוחרים המעדיפים (להחליט) שלא להחליט. אל ה"התמרכזות" חברו הלכי רוח של גלובאליזם, התחברות הדוקה יותר לאירופה ולארה"ב (אפילו של חיים בישראל ובמדינה נוספת במקביל) ואסקפיזם (בּוֹרחנוּת) – נסיעות לחו"ל, פולחן הקָניונים ותרבות ה'ראליטי' בתקשורת. "האביב הערבי" רק הגדיל את חוסר הביטחון ואת הספק כלפי המרחב הערבי והמוסלמי שבו חיה ישראל מכיוון שאימת שוב, מבחינתם של הישראלים, את הדימוי "אנחנו יושבים על הר געש" שטבע הסופר יוסף חיים ברנר, בן העלייה השנייה, לפני שהוא עצמו נרצח באחד מפרצי האלימות הראשונים בסכסוך (מאורעות תרפ"א, 1921). עם כל אלה, כאשר מחזיקים 'וילה בג'ונגל' על פי מטבע הלשון של אהוד ברק, הכרחי לחנך את הנוער לשירות בצבא ומדי שנה, דור חדש לובש את המדים ויוצא 'לשמור על החומות' ולמלא את התפקידים שתטיל עליו הנהגת המדינה לפי ראות עיניה – 'לנהל' את הסכסוך האין-סופי עם הפלסטינים, להרתיע (ואולי אף לשתק) איומים בצפון (חזבאללה) ובדרום (חמאס) ואולי גם במזרח (איראן). במציאות "הנורמאלית" שישראל חיה בה, כביכול, תמיד מרחפת האפשרות של 'מבצע גדול' החבוי באלמוניות באחת המגרות ופתאום, באחת ההתפרצויות הגעשיות במציאות הסוערת, ייהפך למציאות שתקבע את מהלך חיינו. 'מבצע גדול' מעין זה שאליו מגויס הבן של אורה הוא גם הציר המרכזי בעלילת הספר, כפי שיתואר להלן.  עלילת הספר איננה שיטתית ונדמה שעבר והווה משמשים בה בערבוביה. אולם למעשה בדרך זו אנו חווים את המציאות. מראות, מילים ותמונות מנכיחות את העבר במציאות שבה אנו חיים ובאמצעות הדימויים, המסתמכים על הניסיון המצטבר, אנו בוחנים את האותות המתקבלים מן המציאות ומגבשים עמדות והחלטות. כובדו של העבר הוא אחד הקשיים המרכזיים בפני הסיכוי להיחלץ ממבוך הסכסוך. הניסיון המצטבר, האיבה וחוסר האמון באויב הפכו למשקולת כבדה כל כך עד כדי חוסר יכולת להאמין ואולי אף לזהות שינוי משמעותי בצד שכנגד. מפליאה גם העובדה שלמרות היריעה ההיסטורית הרחבה שנפרסת בספר, אין בו כל אזכור של הסכמי השלום שנחתמו בין ישראל למצרים ולירדן ושל ההסכמים שנחתמו בין ישראל לפלסטינים. גם הביקור ההיסטורי של אנוואר סאדאת בכנסת לא נזכר. אפילו שנות האוּפוריה הקצרות אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים לא באו לידי ביטוי. נדמה שהסופר בחר רק בצללים ובגוונים הכהים שבמציאות ההיסטורית. אולי כוונתו לומר שהגוונים הבהירים אינם משמעותיים והמשקל המכריע הוא של  העימות והעוינות. ברבדים הפנימיים שבתודעתה של החברה הישראלית, ההתמודדות עם הערבים היא מורכבת, רבת פנים וחמקמקה ביותר. מאיר אריאל, המשורר והזמר, שר ב"שיר כאב, שלו: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית/ יושב ערבי עם נרגילה,/ אפילו אם זה מתחיל בסיביר/ או בהוליווד עם הבה נגילה" (שירי חג ומועד ונופל, 1978). מן השיר משתמע ההכרח להתמודד עם קיומם המתמיד  של הערבים, בין אם הם נוכחים בדרך כלשהי (למשל- כמיעוט במדינת ישראל המתמודד על זכויותיו) ובין אם בהעדרם (למשל, בהתמודדות עם "הנכבה" ועם סוגיית הפליטים הפלסטינים).  בספרו של גרוסמן הערבים הם גם הצל האורב ביום, גם הסיוט שממנו מקיצים בבעתה בלילות וגם הקיר שהחברה הישראלית דוהרת מולו, כאשר כל פלג בתוכה מתייחס אליו בדרך שונה – כגון התעלמות מקיומו; אמונה שניתן לשבור אותו על ידי התמדה ונחישות או תקוות שווא שייעלם בדרך כלשהי. בספר שלוש דמויות מרכזיות – אורה ושני הגברים שבחייה – אילן ואברם. בדומה לחלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אורה ניסתה להתעלם מן הסכסוך ומן ההכרח הקיומי לפעול לפתרונו, עד שהגורל מזמן את בנה למבצע הגדול: "ואנחנו, עשרים שנה, המון זמן, ואל תשכח שמתוכן היו גם שש שנים רצופות של שני הבנים בצבא…ושניהם גם שירתו בשטחים, במקומות הכי מחורבנים, וזה שאיכשהו הצלחנו לעבור בין כל הטיפות בלי להיפגע אף פעם באמת, משום מלחמה או פיגוע, משום טיל, רימון, כדור, פגז, פצצה, מטען, צלף, מחבל מתאבד, גולות מתכת, אבן קֶלַע, סכין, ציפורניים. פשוט לחיות חיים פרטיים ושקטים. אתה מבין? חיים קטנים ובלתי-הרואיים, וכמה שאפשר בלי להתעסק בכלל עם המצב, יימח שמו, כי כידוע לך, אנחנו את החלק שלנו כבר שילמנו. לפעמים, פעם בכמה שבועות – פעם בשבוע בערך, הייתי מתעוררת בהתקף חרדה ואומרת לאילן בשקט, באוזן: תראה אותנו, אנחנו לא כמו איזה תא מחתרת קטן בלב לבו של 'המצב'?. וככה באמת היינו. עשרים שנה. עשרים

הרלוונטיות של אל-קאעדה והג'האד העולמי בימינו – ניתוח תמציתי של מגזין "Inspire"והניסיונות לגייס ולהניע מוסלמים במערב לביצוע פיגועים אריאל קוך[1] ישנם שני סממנים בולטים ומרכזיים להישרדותו של ארגון אל-קאעדה ולתפוצתה של תיאוריית הג'האד העולמי, המניעה את הקבוצות האסלאמיות המזוהות רעיונית עם אל-קאעדה ופועלות ברחבי העולם מאז ספטמבר 2001 ועד היום. שני סממנים אלו מזכירים לנו את הרלוונטיות של הטרור הג'האדי הסוני בעולמנו. הסממן המרכזי הראשון הוא המשכיותם של פיגועי תופת המכים במרכזי אוכלוסין ובמטרות ויעדים המזוהים עם מי שמוגדרים כ"אויבי האסלאם" – ארצות הברית, מדינות מערב אירופה, מדינת ישראל או המשטרים הערביים והמוסלמים המשתפים עם המערב פעולה במסגרת ה"מלחמה בטרור" כמו בעיראק, תימן וצפון אפריקה[2]. הסממן המרכזי השני הוא הפעילות המקוונת של הארגונים השונים, אשר מבעד לפרסומיהם משתקפת דמותה של תנועת הג'האד העולמי ובעיקר דמותם של ראשי הארגון שנהרגו במהלך השנים כמו אסאמה בן-לאדן, אנואר אל-עולאקי, אבו מצעב אל-זרקאוי ואחרים[3]. התעמולה המופצת באינטרנט משקפת במידה רבה את קיומו של אל-קאעדה כארגון טרור ואת הישרדותם של קבוצות וארגונים נוספים המזוהים עם תיאורית הג'האד העולמי. ההפגנות שפרצו באביב הערבי הציתו מחדש את אש המרד בשם האסלאם, נתנו זריקת עידוד לאל-קאעדה ולתיאוריית הג'האד העולמי וקריאות "אובאמה, אובאמה, כולנו אוסאמה" הדהדו בכל רחבי העולם – מבירות ארצות ערב והאסלאם ועד בירות אירופה והמערב, "אוסאמה" כסמל של המהפכן האסלאמי הפך לאנטי-תזה של "אובאמה" כסמל של המהפכן הדמוקרטי. קריאות אלו הוכיחו כי אל-קאעדה לא נעלם כלל מסדר היום הציבורי העולמי[4], גם אם מנהיגים שונים של הארגון חוסלו במהלך השנים ושאר חבריו ומנהיגיו הבכירים מסתתרים במערות במקומות שונים בין אם בתימן ובין אם בגבול אפגניסטן-פקיסטאן. אדרבא, אל-קאעדה הפך לרעיון המיצג את החלופה האסלאמית המוכרת ביותר לשיטות המשטר הקיימות כיום בעולמנו. חוסר נכונותם של הארגונים המזוהים עם אל-קאעדה ושל אל-קאעדה עצמו להפסיק את התקפותיהם נגד יעדים מערביים שונים יחד עם דרישותיהם ה"לא-רציונליות" (הכוללות הקמת ח'ליפות אסלאמית כלל-עולמית), ממחישה את עובדת היותו של אל-קאעדה גורם חשוב, בעל השפעה ורלוונטי גם בימינו. להמשך קריאת המאמר לחצו כאן [1] תלמיד M.A במחלקה למזרח תיכון, אוניברסיטת בר-אילן [2] Rik Coolsaet (ed.), Jihadi Terrorism and the Radicalisation Challenge in Europe (Hampshire, England: Ashgate, 2008) [3] Gabriel Weimann, Terror on the internet (Washington D.C., U.S.A., 2006) [4] על השאלה האם אל-קאעדה המרכזי (שהיה תחת הנהגתו של בן-לאדן וכיום תחת הנהגתו של המצרי אימן אל-ט'ואהרי) עודנו רלוונטי ר' הרצאה שנערכה בספטמבר 2012 במכון וושינגטון למדיניות המזרח-הקרוב בהשתתפות פרופסור ברוס הופמן וחוקרים נוספים; Bruce Hoffman, Mary Habeck, Ahron Y. Zelin and Mattew Levitt, Is al-Qaeda Central Still Relevant?, Washington Institute for Near East Policy, September 10, 2012 http://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/view/is-al-qaeda-central-still-relevant

בימינו, מטבע – שטר או מעה – יכול להיות הֵילָך חוקי רק אם הונפק ע"י רשות ממשלתית, הוא נושא עריך ('5 לירות', למשל, או אף רק '5'),[1] ויש בו התאריך. המסורת האיסלאמית רואה במטבע (sikke), יחד עם התפילה עם שמו של השליט ביום שישי (hutbe), שני סמלי השלטון.[2]  גם בארצות לא איסלאמיות משמשים המטבעות והשטרות כלים להבעת לאומיות ונטייות של השלטון. מעות משקפות אפוא לעתים קרובות שינויים הקורים בַמדינה המנפיקה אותן, שינויים מבחינות פוליטיות, כלכליות או חברתיות. למשל, כשנהפכת מדינה מממלכה לרפובליקה, ייעלם דיוקן המלך מן המטבעות שקודם היה מוצג בהם; ובעקבות הפיכה אִסלאמית יפְחֲתו מאפיינים אירופיים ויירבּו סמלים דתיים. עצם ההחלטה הפשוטה בעניין הטבעת תאריך במעה עשויה אף היא לשקף תהליכים כנזכרים לעיל. במיוחד מעניין בַהֶקשר הזה אגן הים התיכון, שסביבו מדינות דו- או תלת-לשוניות בעבר הקרוב או בהווה ושבתרבותן יש לעיתים קרובות עירוב של מסורות דתיות עם תפישות מערביות. רוב המעות עשויות מתכת, שטוחות ועגולות, ומוכָּרים יוצאים מן הכלל. (בשטרות-כסף, העשויים מנייר או בימינו גם מפולימר, לא נדון כאן.) כאמור לעיל, מקובל בעולם לטבוע במעות-מתכת ולהדפיס על מעות-נייר את תאריך ההנפקה. לפעמים אומנם שונה תאריך זה ממועד ההנפקה בפועל, אבל לא בכך ענייננו: התארוּך מעניין אותנו כתופעה חברתית-פוליטית. נתרכז כאן במטבעות אגן הים התיכון ונרחיק גם עד איראן, גם משום שבמטבעות האיזור הגדול הזה נפוצים, מלבד התאריך לפי הלוח (calendar) הכללי ('הנוצרי', בימינו למעשה הגרגוריאני), גם לוחות  מסורתיים או בעלי רקע דתי. הלוחות שיוזכרו הם אפוא: (1) הלוח הכללי (הגרגוריאני); (2) הלוח ההִיגְ'רִי הירֵחי, שהוא הלוח האסלאמי הנפוץ; (3) הלוח ההיג'רי השִמְשי האיראני; (4) הלוח האסלאמי שאינו היג'רי ושהונהג בלוב בסביבות שנת 1980; (5) הלוח הממלכתי האיראני שאינו היג'רי ואף אינו אסלאמי ושהתקיים רק בשנים 1976–1978; (6) הלוח העות'מאני הכלכלי-פיסקאלי (מַאלי בתורכית) המכונה גם רוּמי (יווני או יווני-ביזנטי), ושאפשר לכנותו כהיג'רי-לכאורה; ולבסוף – (7) הלוח העברי. למידע על הלוחות, שאולי לא הכול בקיאים בהם, ראו הנספח. בפני הרשויות המנפיקות מטבעות בָאיזור שאנו דנים בו עומדות כמה החלטות בנוגע לתאריכים שיירָאו במטבעות: להמשך קריאת המאמר לחצו כאן. [1] נטבעו גם מטבעות ללא ציון עריך בכלל, ולא רק ע"י הרומאים בשעתו. למשל, ע"י האימפריה העות'מאנית בימי השׂולטן עבדול המיד בסוף המאה התשע-עשרה (M. Fatih Beyazit et al., Ottoman Empire Coins, 1839–1918, Istanbul 2011 ). [2] Şevket Pamuk, A Monetary History of the OttomanEmpire,CambridgeUniversity Press, 2000; pp. 5 & 16.  כתיב המונחים הוא לפי התורכית. בערבית –  سكة وخطبة.

במשך שנים הסתכמה נקודת המוצא של ההיסטוריה של משפחתי במשפט "בשנת 1952 עלו סבי וסבתי ממקנאס שבמרוקו לישראל", כאילו דבר לא היה קיים קודם לכן. במשך שנים הייתה נקודת התחלה זו בלתי מעורערת בעיני, מובנת מאליה. לא חשבתי להטיל בה ספק או לנסות לגלות את מה שמעבר לה. לא זכיתי ללמוד בבית הספר על ההיסטוריה של יהדות המזרח, כי לא ניתן לה מקום בהשוואה להיסטוריה של אירופה ולשנה השלמה שהושקעה בלימודי השואה. למדתי על ציונות וחשבתי שגם לי יש חלק בשורשיה, עד שנחשפתי לאמירות ולציטוטים רבים מפי גדולי הציונות, שהראו, לצערי הרב, כמה צר היה המקום שניתן בה ליהדות ארצות ערב והאסלאם. כאשר התעוררו בי שאלות בנוגע לחיים במרוקו היה זה כבר כמעט מאוחר מדי. סבי וסבתי נפטרו כשהייתי בת 15, עוד לפני שידעתי לשאול את השאלות הנכונות. אמי ודודיי גם הם לא ידעו לספר הרבה, משום שכאשר שאלו על החיים במרוקו היו הוריהם כועסים עליהם. כך נותרה זהותי ה"מרוקאית" תווית מרוקנת מתוכן של ממש, אך בעלת משמעות שנוצקה לתוכה לאורך השנים, תוך כדי עיצובה של החברה בישראל ותנודות השסע המזרחי-אשכנזי. תגובתו של קרוב משפחה לשמע החלטתי לטוס למרוקו מיטיבה לבטא את המעט שנותר ממנה: "בשביל מה לך לטוס עד למרוקו, לספינג' שם יש את אותו הטעם כמו פה". השנה נקרתה בדרכי הזדמנות להגשים חלום ישן ולבקר במרוקו במסגרת לימודית מרתקת עם סטודנטים מארה"ב. ניצלתי את ההזדמנות כדי לבחון את החיים היהודיים במדינה וכמובן כדי להתחקות אחר שורשי משפחתי. בדרך נחשפה בפניי תמונה מורכבת, ובעיקר מורשת מפוארת וארוכת שנים של יהדות שכבר כמעט נשכחה. הביקור ברובעים היהודיים שבערים הגדולות, ה"מלאח", היה מדכדך ומרשים גם יחד. במלאח של רבאט לא נותר כמעט זכר ליהודים. המלאח של מקנאס כמעט והתרוקן, אך מעט התושבים היהודיים שעדיין חיים בו יודעים לספר על העבר היהודי העשיר שלו. בית הקפה היהודי "אזראר" ששלטו עדיין מתנוסס, בית ספר אליאנס ומולו בית הספר לבנות, וכמובן בתי הקברות המספרים את קורותיה של הקהילה, גם אם רק באמצעות המילים החקוקות על מצבותיהם של אלה שאינם עוד. במרקש בתים רבים נותרו נטושים וחשתי במעין חלל שנפער עם עזיבת היהודים שטרם התמלא מחדש. "המלך רצה לשמור על הבתים היהודיים ריקים כי קיווה שיחזרו", אמר מוחמד, המדריך המקומי שהוביל אותנו בין הסמטאות. לרגעים עצר והסביר על בית זה או אחר, על משפחות יהודיות ידועות שהתגוררו במלאח, על בית הכנסת שננטש ועל בית הקברות העצום שפסענו לצד חומותיו. מוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה הותיר בי חותם עמוק. שמו צוין על שלט גדול בעברית, ערבית, צרפתית ואנגלית, ומסדרונותיו גוללו את קורותיו של פרק עלום בהיסטוריה וגילו עולם ומלואו של תרבות כמעט נשכחת. מטבעות מרוקאים רשמיים ועליהם טבוע מגן דוד, חנוכיות משלל תקופות, בגדים מסורתיים, כלי עבודה, הגדות פסח, כתובות בערבית באותיות עבריות, תמונות של בתי כנסת מקומיים ועוד. כל אלה יצקו תוכן מהותי וחדש למושג "יהדות מרוקו". אל מול אוצרות היסטוריים יהודיים אלה לא היה ניתן עוד להתעלם מן התרבות העשירה שנותרה מאחור. לא יכולתי להתאפק, סקרנותי גברה עלי ושאלתי את המדריכה אם היא יהודיה. היא הביטה בי מעט מופתעת מהישירות והשיבה, "מוסלמית, מדוע?" באותו רגע הכתה בי התובנה, שלאורך המסע במרוקו מי שחשף בפני את קורות החיים היהודים היו בעיקר מוסלמים, והם עשו זאת בגאווה רבה. חשתי מבוכה, כיצד יתכן שיהודים בישראל, ואפילו אלה שהוריהם עלו ממרוקו, לא יודעים לספר כמעט דבר על אודות העבר המפואר הזה, והנה כאן המוסלמים הם אלה שמנציחים את הזיכרון הזה ומטפחים אותו. בין סמטאות המלאח של מרקש היה זה המדריך מוחמד; במוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה הייתה זו אוצרת המוזיאון המוסלמית; במקנאס היה זה מוחמד שומר בית הכנסת ושתי נשים מוסלמיות ששמרו על בית הקברות; ברבאט הייתה זו אישה מוסלמית שפתחה את שערי בית הכנסת לביקור; והם לא היו היחידים. בביקורי בעיר מקנאס גיליתי כי שורשיי המשפחתיים מגיעים עד למאה החמישית לספירה. על כך העיד קברו של הרב דוד בוסידן, אחד מצדיקי יהדות מרוקו הקדומים ביותר. תגלית זו הבליטה בעיני את שוליותם של פרקי תולדות יהדות ארצות ערב והאסלאם בנרטיב הישראלי-ציוני. ידוע ששנות עיצובה הראשונות של מדינת ישראל התמקדו בגיבוש הזהות הישראלית בארץ, תוך שלילת החיים בגולה כחלק ממדיניות "כור ההיתוך". הממסד השלטוני, שהיה אז אשכנזי כמעט באופן מוחלט, עיצב את הנרטיב אם במודע או שלא במודע על פי תפיסת עולמו המערבית. היום, אני רוצה להאמין שאנחנו בשלים יותר בכדי לחבר מחדש בין ההווה שלנו בארץ לבין פרקי ההיסטוריה האבודים בתולדות העם היהודי, במיוחד אלה שמקורם במזרח התיכון. אולי אז תהפך זהותנו למורכבת יותר ונמצא את הדרך להשתלבות ישראל במזרח התיכון. פורסם באתר אפשר לחשוב

לפני שלושה שבועות העבירה הממשלה הטורקית לממשלת מצרים 500 מיליון דולר כמחציתו השנייה של מענק סיוע בסך מיליארד דולר, המצטרף לכמה מענקים קודמים. הסיוע הועבר מיד לאחר ביקורו של ארדואן במצרים בראש משלחת גדולה מאד של אנשי עסקים וכלכלה. יש להניח שהכסף הזה, כשאר הכספים שהשקיעה טורקיה בידידתה, יישאב לתוך החור השחור הענק הקרוי מצרים. ההשקעה האבודה הזאת מצטרפת לסדרת אכזבות מזרח-תיכוניות שחוותה הממשלה הטורקית בעת האחרונה. מדיניותה המזרח תיכונית של טורקיה חדשה יחסית. אחרי שנים רבות של רתיעה וחשדנות הדדית החליטה האליטה הפוליטית בטורקיה לפני מספר שנים להשקיע מאמץ כלכלי ופוליטי מיוחד בקידום הקשרים עם העולם הערבי. בעקבות ההחלטה הוגברו ההשקעות המסחריות והכלכליות בעולם הערבי כולו. חברות טורקיות חיפשו נפט בעיראק, בנו כבישים, בתים ושדות תעופה בסוריה, מכרו אוניות ללבנון, זיקקו נפט שיובא מסעודיה והקימו מפעלי טקסטיל במצרים. הון עתק הושקע בפעילות הזאת ולצידו גם חשיבה פוליטית דינמית. טורקיה ראתה עצמה במידה רבה של צדק כדגם של מדינה אסלאמית מתקדמת, פורצת דרך מבחינה כלכלית ותעשייתית,ובעלת תשתיות ושירותים ברמה בינלאומית. יתר על כן, בהיותה שילוב נדיר של מפלגת שלטון מסורתית אסלאמית ומערכת דמוקרטית האמינו ראשיה כי במהרה יהפכו את המודל הטורקי לדגם שכל מדינות ערב יחקו, וטורקיה תדריך אל העולם הערבי בתהליך הנקרא דמוקרטיזציה. האביב הערבי שפרץ זמן קצר לאחר מכן העמיד את כל התכניות הללו בסימן שאלה, אולם ההנהגה הטורקית הניחה שהאירועים יסתיימו תוך זמן קצר. הערכתם האופטימית הייתה שבמהרה יבינו המנהיגים הערביים שהדרך היחידה הפתוחה בפניהם היא דרך הדמוקרטיזציה, תפקידה הפוליטי של טורקיה יהיה אז חיוני עוד יותר, והשקעותיה הכלכליות יישאו פרי מרשים. בימים הראשונים של המרי האזרחי בסוריה הגיע לדמשק שר החוץ הטורקי, דאווטאולו, ובמשך כמה שעות הסביר לבשאר אסד בסבלנות ובפירוט את הצעדים הנדרשים כדי להביא לדמוקרטיזציה של המדינה. בשאר הנהן בנימוס והבטיח ליישם את התכנית כלשונה, ולמחרת יצאו כוחותיו כמתוכנן להרוג במפגינים השלווים בדרעא. גם אחרי האכזבה הזאת המשיכה ההנהגה הטורקית לשמור על אופטימיות. המהומות יחלפו בקרוב, העריכו באנקרה, ורוח הדמוקרטיה האסלאמית תשרור באזור כולו, ואז אפשר יהיה לקטוף את פירות ההשקעה. ההמונים הערבים הרי מעריצים את טורקיה כמודל, והערכתם לראש הממשלה ארדואן עלתה מאד לאחר העמידה האיתנה שלו מול ישראל. טורקיה תהיה זו שתבנה מחדש את התשתיות ותפתח את כלכלתן של המדינות הערביות. אולם ככל שעובר הזמן מבינים בבירה הטורקית שהשקעות העבר כבר ירדו לטמיון, וצריך להחליט אם, כמאמר האמריקאים, ראוי להשליך כסף טוב אחרי כסף רע. ממשלתו השיעית של אל-מאלכי בעיראק הודיעה שהיא פוסלת את הטורקים מהשתתפות במכרזים, והחלה לנהל מדיניות אנטי-טורקית מובהקת. בהנהגה הסורית הפכו הטורקים לאויב של ממש ואילו המורדים, הנתמכים בידי טורקיה, מפוצלים ומנותקים זה מזה. מעבר לכך מאבקם ייקח עוד זמן רב ועוצמתה הכלכלית של סוריה הידלדלה במאוד. גם לוב, שהייתה במשך תקופה ארוכה מוקד השקעות, מתקשה בבניית מדינה וחברה, וההשקעות הטורקיות בה מוטלות בספק. כואב במיוחד הסיפור המצרי. המדינה הערבית הגדולה ביותר שטורקיה ראתה בה חצר אחורית ומערכת משלימה לכלכלתה, עברה לכאורה את המהפכה במהירות ובשלמות. בחירות דמוקרטיות התנהלו בה, ומפלגת האחים המוסלמים, שההנהגה הטורקית קיוותה למצוא בה אחות לתכניותיה הפוליטיות, הגיעה לכס הנשיאות. סוף סוף, האמינו הטורקים, יש להם הזדמנות לסייע למדינה מוסלמית קרובה לאמץ את דרכי הפעולה הכמו-דמוקרטיות ובעיקר את הדינמיות הכלכלית של טורקיה. בתקופה הקצרה שעברה מאז הבחירות במצרים הספיקו הטורקים להשקיע מיליארדים בכלכלה המצרית, ולחתום על הסכמים כלכליים אדירי היקף בתקווה לקצור רווחים תוך זמן קצר. עתה מתברר שהתקוות היו מוקדמות מדי. המהפכה במצרים מצויה עדיין בראשיתה. הנשיא מתנודד על כסאו, וחמור מכל, הכלכלה הולכת מדחי אל דחי. כמו ההשקעות הקטאריות, הסעודיות ואחרות, גם ההשקעות הטורקיות ירדו לטמיון. חמור מכך, הולך ומתברר שאין ביקוש למודל הטורקי. עבור האחים המוסלמים הוא חלבי מדי והרחוב האסלאמיסטי במצרים דוחה מכל וכל את האפשרות של הפרדה בין המדינה לבין הדת, ואילו המפגינים בכיכרות נרתעים דווקא מן התמיכה הטורקית במשטרו של מורסי. אנקרה לומדת בימים אלה בדרך הקשה שמהפכות הן עניין לשנים רבות, ושניצחונן של מפלגות אסלאמיות מתונות השואפות ללמוד מן הניסיון הטורקי אינו מובטח בשום מקרה. מתוך האתר אפשר לחשוב

אחד מצעדיו הראשונים של הסוציאליסט פרנסואה הולנד לשיפור היחסים של צרפת עם טורקיה, היה ביטול החוק מעידן סרקוזי בדבר הרשעת אדם אשר יכחיש את השואה הארמנית. למעשה, הולנד מגלה הסכמה עקרונית לקבלת טורקיה לאיחוד האירופי ▪  ▪  ▪ אחד מיעדיה העיקריים של מפלגת הצדק והפיתוח לאחר עלייתה לשלטון בשנת 2002, היה צירופה של טורקיה לשורות האיחוד האירופי. שאיפתה של המפלגה האיסלאמית התקבלה בזלזול בקרב האליטה החילונית בטורקיה, אשר לא הניבה פירות בכל הנוגע לחבירתה של טורקיה לאיחוד, על-אף שהיא צידדה בשותפות עם המערב. נצחון רג'פ טאיפ ארדואן בשנת 2002 סימן את שקיעתה של האליטה החילונית בטורקיה ומנגד את תהליך החלפת שיטת הממשל והניהול הכלכלי של המדינה. המגעים בין טורקיה והאיחוד באשר לצירופה של טורקיה, החלו לקבל תנופה משנת 2005. הדבר נבע מרפורמות שונות בתחום הכלכלה בטורקיה, אשר מיקמו אותה במקום ה-16 בעולם ובמקום הראשון מבין כלכלות המזרח התיכון. למרות השינוי בגישתו של האיחוד כלפי טורקיה, צירופה נתקל בלא מעט מכשולים. ראשית, האיחוד האירופי מעוניין כי טורקיה תשנה את גישתה לסוגייה הארמנית. המכשול השני הינו סוגיית קפריסין שהתקבלה לאיחוד, אולם רק חלקה היווני מיוצג במוסדותיו. בנוסף, קיים פער בין הנורמות הנהוגות באיחוד בנוגע לזכויות אדם לבין המצב הנתון כיום בטורקיה, בה יש רדיפה של גופי תקשורת המבקרים את השלטון, מיעוטים אתניים ותומכי הפלות בקרב נשים. ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת לשעבר, נחשב לגדול מתנגדי כניסתה של טורקיה לאיחוד וטען בעבר כי "טורקיה אינה חלק מאירופה". סרקוזי אשר סלד מגלי ההגירה ממדינות ערב לאירופה בכלל ולארצו בפרט, סבר כי טורקיה תשפיע לרעה על צביונו של האיחוד ותשנה את המאזן הדמוגרפי בקרבו. התפנית ביחסים בין טורקיה וצרפת נוצרה בעת עלייתו לשלטון של הסוציאליסט פרנסואה הולנד. אחד מצעדיו הראשונים של הולנד לשיפור היחסים עם טורקיה, היה ביטול החוק מעידן סרקוזי בדבר הרשעת אדם אשר יכחיש את השואה הארמנית. למעשה, הולנד מגלה הסכמה עקרונית לקבלת טורקיה לאיחוד, אך בראייתו הדבר יושלם בעת הבשלתם של התנאים הדמוקרטיים בתהליך זה, בייחוד כל נושא זכויות האדם בטורקיה. ניתן לשער כי הקשיים שנערמו בעידן סרקוזי בדבר קבלתה של טורקיה, פוחתים בעידן פרנסואה הולנד, אשר מבין כי כלכלת האיחוד האירופי יכולה לקבל חיזוק משמעותי משחקנית מתפתחת מבחינה כלכלית כמו טורקיה.