שם המחבר: 1myazbak

בחצי הראשון של המאה העשרים הופיעה הערבית בשטרות הכסף של כל ארצות המזרח הקרוב הערביות, ממרוקו במערב עד עיראק במזרח. כמה מהן היו פרוטקטוראט צרפתי או ספרדי, כמה – בשלטון בריטי או איטלקי, וכמה – תחת מנדט צרפתי או בריטי. הערבית הופיעה בַשטרות במקביל לשפת השלטון, ומאופי ההקבלה אנו יכולים ללמוד הרבה. בארץ אחת (מרוקו ב-1910 וב-1917) הייתה הערבית בשטרות מול שתי שפות אירופיות – הצרפתית והספרדית; בלוב הכבושה בידי הבריטים במלחה"ע השנייה – האנגלית וגם (על קצה המזלג) האיטלקית; ובארץ אחרת, ברור איזו – מול האנגלית והעברית, מ-1927 ועד ימינו. בחצי השני של המאה היה תהליך של השתחררות, ורבות מן הארצות נעשו עצמאיות. תהליכי המעבר האלה, שלעיתים לווו באלימות ובשפיכות דמים, השתקפו גם בשטרות ובמעות. בחיבור זה נבחן את ההשתקפויות האלו בשטרות של כמה מדינות באיזור. הבולטות שבהשתקפויות הן: • היפוך בארגון השטר: הערבית מקבלת את פני השטר, והשפה האירופית – את גבו; • השמטת חלק מן הכיתוב הזר והוספת כיתוב בערבית; • מתן עדיפות לערבית על פני השפה האירופית באשר לאופי הכיתוב (גודל האותיות וסגנונן); • בכמה מקרים נעלמת השפה האירופית לחלוטין – גם מגב השטר; • מתן שם הבנק גם בערבית או אף החלפת שם הבנק הנשמע אירופי בשם ערבי; • החלפת שם המטבע, לרוב בחירת שם שֵמי-לכאורה לעומת אירופי כמו הפרנק; • שיפור ניסוח העריך בערבית, בעיקר מדובר בשם-המספר; • החלפת איורים בחדשים, כמו דיוקן המלך או הנשיא של המדינה העצמאית; • שינויים בניסוח התאריך, למשל הוספת התאריך ההיג'רי. כמובן, לא בכל הארצות אפשר לצפות בכל התופעות הללו, וכאן נתעניין באלו מהן הקשורות בשפה. שטרות, כמו גם מטבעות, ובאופן דומה גם בולי דואר, הם עדויות חשובות להיסטוריונים ולחוקרים אחרים, ממש כמו מסמכים ארכיוניים, עיתונים, ותצלומים מהתקופה. אדרבא, שטרות ומטבעות אינם מזויפים באופן העלול להטעות את החוקר המתעניין בלשון ובהיבטים פוליטיים/חברתיים של השימוש בה בכסף העובר לסוחר. נתרכז כאן בשטרות, אם כי פה ושם יידוֹנו גם מטבעות כתימוכין. הספרות הנוּמיסְמַטית מקדישה תשומת-לב עיקרית לדקויות, שהקורא אשר רקעו אינו נומיסמטי אינו שם לב אליהן, כמו הגוונים שבשימוש, הנייר, סוג ההדפסה, המספרים הסודְרים ופורמט השטר. בדוּנֵנו בשטרות של ארצות הים התיכון, אנו נתקלים בעוד בעיה מתודית, והיא מדברת בעד עצמה: התעלמותם של מְחַבּרים 'מערביים' (אירופיים, אמריקאיים, אוסטרליים וישראליים) מן הכיתובים שבערבית ומעיטורים שרקעם אינו מַערבי. כך כדוגמה קיצונית, ספר-קטלוג צרפתי חשוב על שטרות המע'רב והלוונט אינו מראה כלל את צד הגב, הערבי, של השטרות ומסתפק בהצגת הצד הצרפתי.  ספר דו-לשוני ערבי-אנגלי על שטרות לוב, מאת מחבר מצרי ידוע מאוד בעולם הנומיסמטיקה, מתאר באנגלית קטע כיתוב שעל שטר כ-"Arabic inscription" ובערבית –  כ"אַיַה קֻרְאַנִיה", ואינו טורח להסביר מה הטקסט, מה פירושו, מה מקורו ומדוע הוא מובא בשטר.  גם הקטלוג הבין-לאומי הנפוץ ביותר של שטרות הכסף של העולם מסתיר כמעט תמיד באיוריו חלק מצד הגב שלהם, וכך נעלם לעיתים קרובות מידע חשוב. פרשה מיוחדת במינה היא אופן כתיבת העריך (denominationׂ) במילים: נהוג לכותבו על השטר הן בספָרות הן במילים; חמישה שקלים, למשל. בַדקדוק הערבי הקלסי של Wright מוקדשים למספרים הַמּונים (cardinal numbers) שבעה עמודים צפופים. לפי ספר דקדוק ידוע אחר, "The Arabic numerals […] are one of the trickiest features of written Arabic". אכן, המעיין בשטרות ובמטבעות של ארצות ערב לא יוכל שלא להסכים עם קביעה זו, שכן חריגות מן הכללים אפשר למצוא ברבים מהם. שטרות, אף יותר מאשר מטבעות עוברים לסוחר ומטבעות זיכרון, הם כרטיסי הביקור של המדינה שאת שְמהּ הם נושאים. מקובל שהשפה בהם צריכה להיות של המִשלָב הגבוה, חַפה משגיאות בדקדוק או בתעתיק ומביטויים המקובלים רק בשפה העממית. לא כל הארצות הערביות – ובמונח זה אני כולל גם את ארץ-ישראל המנדטורית ואת ישראל – עמדו בדרישות המחמירות האלו.  יבואו עכשיו כמה דוגמאות. להורדת המאמר המלא, לחצו כאן.

אובמה, חג הנורוז והגרעין האיראני שלומי יאס ב-24 בנובמבר צפוי להסתיים המשא ומתן לניסוח הסכם סופי בין שש המעצמות לאיראן בנושא הגרעין. על רקע פקיעת מועד ההסכם, והחשש הישראלי מפני דחיקה אמריקאית לשוליים את הסוגיה האיראנית, על "בריחה" והתמקדות בדאע"ש, נפגש ב-1 באוקטובר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בבית הלבן בוושינגטון. טרם הפגישה בארבע עיניים, יצאו השניים בהצהרה משותפת לתקשורת. נתניהו אמר כי טהראן מעוניינת בהסכם שיאפשר לה להישאר מדינת סף גרעינית, וכי הוא "מקווה ומאמין כי ארצות הברית לא תאפשר זאת בזמן כהונת אובמה". הנשיא האמריקאי מצידו העדיף להתמקד בסכסוך הישראלי- פלסטיני ואמר כי "הסטטוס קוו בין ישראל לפלסטינים בנושא עזה חייב להשתנות ושיש לשאוף לפתרון מדיני" (רויטרס, 1 באוקטובר 2014). לצד ההסכם הראשוני שהושג בנובמבר האחרון בג'נבה בסוגיית תוכנית הגרעין של איראן, דרך השימוש בדיפלומטיה וההקלות בסנקציות, ועד האפשרות של שימוש באופציה צבאית – בולט החידוש שהכניס ממשל אובמה במתן ברכות ישירות לעם באיראן לקראת חג הנורוז, ראש השנה הפרסי. בכל שנה מאז היבחרו ב-2009 מקפיד ברק אובמה לברך את העם באיראן לקראת החג החל ב-21 במרץ בברכה חגיגית המשודרת בוידאו המלווה בכתוביות בפרסית מהבית הלבן. נאומיו משקפים מאמץ מתמשך להתרחק מהעוינות שאפיינה את יחסי ארצות הברית עם איראן בתקופתו של ממשל בוש, תוך שימוש בדיפלומטיה ציבורית אשר תפתח ערוץ תקשורת שונה מהערוצים המקובלים. במאמר הנוכחי אבקש לנתח את נאומי אובמה לעם האיראני לרגל חג נורוז תוך התייסחות לתגובות של בכירים איראניים לנאומיו לאורך השנים ולמידת יעילותם –  בהקשר לגרעין האיראני. ככלל, הברכות הראשונות של הנשיא אובמה בשנים 2009-2012 התרכזו בסוגיות פנים איראניות התמקדות במהומות באיראן על רקע הבחירות של יוני 2009, הדגשת המצב העגום של זכויות האדם באיראן, מתיחת ביקורת נוקבת על המשטר ותיאור איראן כמדינה החיה תחת "מסך אלקטרוני". לעומת זאת, בשנתיים האחרונות חלה תפנית בנוסח הברכות. הנשיא העביר את עיקר הכובד מנושאים הקשורים למדיניות הפנים האיראנית לטובת התייחסות חריגה לסוגית הגרעין. קהל היעד ניתן לחלק את קהל היעד בסדרת הברכות של הנשיא לשלוש תקופות בשנים 2009-2010 הברכות הופנו אל ההנהגה האיראנית, בשנים 2011- 2012 הן הופנו ישירות אל העם, ובשנים 2013-2014 הן חזרו להנהגה האיראנית. לדוגמא, ב-2009 הוא ציין כי "אני רוצה לדבר ישירות למנהיגי הרפובליקה האיראנית", וב-2010 הדגיש כי "המשטר האיראני הפנה גבו לנתיב שעשוי להביא הזדמנויות רבות יותר לכל האיראנים". ב 2011 המסר המרכזי הופנה ישירות אל הצעירים באיראן והנשיא ציין כי "אתם, צעירי איראן – טומנים בחובכם את גדולת התרבות הפרסית הנעלה, ואת הכוח לעצב מדינה שתיענה לשאיפותיכם", וב-2012 המשיך בפנייה ישירה לצעירי איראן וציין כי "אמריקה רוצה לשמוע את דעותיכם ולהבין את שאיפותיכם". לעומת זאת, בשנתיים האחרונות קהל היעד של הנשיא שב להיות ההנהגה האיראנית. ב-2013 הוא ציין כי "זו הבחירה [שניצבת] כעת בפני מנהיגי איראן. אני מקוה שהם יבחרו בנתיב טוב יותר – למען העם האיראני ולמען העולם", וב-2014 המשיך בפנייתו להנהגה האיראנית וציין כי "הצעתי לממשלה האיראנית הזדמנות – אם היא תעמוד בהתחייבויותיה הבינלאומיות, יוכלו להתקיים יחסים חדשים בין שתי המדינות שלנו". רטוריקה השינוי בקהל היעד אליו הופנו המסרים בברכות של הנשיא לווה גם בשינוי ברטוריקה. כאשר הנשיא פנה אל העם באיראן נוסח הברכות – רובו ככולו היה חיובי. לעומת זאת, כאשר הוא פנה אל ההנהגה האיראנית נוסח הברכות עבר תמורות ראויות לציון ישנה החרפה הדרגתית בהתבטאויות של הנשיא נגד ההנהגה האיראנית בשנים 2009-2012. לדוגמא, ב-2009 הוא ציין כי "יש בינינו הבדלים אמיתיים", ובהמשך טען כי "התהליך לא יתקדם באמצעות איומים". ב-2010 הוא ציין כי "מנהיגי איראן חיפשו להגיע ללגיטימציה באמצעות עוינות לאמריקה", ובהמשך ציין כי "ניצבים בפני יד מושטת, מנהיגי איראן הראו רק אגרוף קמוץ". ב-2011 הנשיא עלה מדרגה וציין כי "הממשל האיראני הראה שאכפת לו יותר שימור כוחו מאשר כיבוד זכויות העם האיראני". ב-2012 הוא החמיר עוד יותר את התבטאויותיו נגד ההנהגה האיראנית וציין כי "הממשל מפריע לשידורי הרדיו והטלויזיה, מטיל צנזורה על האינטרנט ושולט במה האנשים יכולים לראות ולומר", ובהמשך אף ציין כי "המשטר מצנזר מחשבים וטלפונים סלולריים למטרה הבלעדית של הגנה על כוחו". לעומת זאת, בשנים 2013-2014 הרטוריקה של הנשיא אל ההנהגה האיראנית שבה להיות מתונה יותר. כך לדוגמא, ב-2013 הוא ציין כי "ארצות הברית ביחד עם הקהילה הבינלאומית מוכנה להגיע לפתרון", וב-2014 המשיך וציין כי "התקדמות דיפלומטית אמיתית השנה יכולה לסייע בפתיחת אפשרויות ושגשוג לעם האיראני". העובדה שקהל היעד בברכות של הנשיא שב להיות ההנהגה האיראנית כמו גם החזרה למתינות ברטוריקה כלפי ההנהגה האיראנית, עשויה אולי ללמד כי ארצות הברית סבורה בשנים האחרונות שניסיונות ההתערבות באמצעות הברכות בענייני הפנים של איראן נכשלו. יתכן כי הגיבוי שהעניק הנשיא בברכות לצעירים באיראן על רקע הבחירות לנשיאות ב-2009 והמהומות שפרצו בעקבותיהן, בניסיון לעקוף את ההנהגה האיראנית – לא הביא לשינוי משמעותי בתוך איראן. ברוח זו ניתן להבין מדוע קהל היעד של הנשיא שב להיות ההנהגה האיראנית כמו גם החזרה לשימוש ברטוריקה מתונה כלפיו. דיפלומטיה כפתרון המשבר בכל הברכות ניתן לראות כי ישנה העדפה של ממשל אובמה לפתרון סוגית הגרעין בדרך דיפלומטית. לדוגמא, ב-2009 הנשיא ציין כי "ממשלי מחויב כעת לדיפלומטיה אשר תטפל במגוון הסוגיות העומדות לפנינו", וב-2010 הוא התבטא "הצעתנו לקשרים דיפלומטיים מקיפים עומדת במלואה". ב-2011 הוא תיאר את המשטר האיראני כ"נוקשה ויוצא דופן", ב-2012 ציין כי "אין שום סיבה שארצות הברית ואיראן יהיו במחלוקת". גם ההתייחסות החריגה בהיקפה לסוגיית הגרעין בשנתיים האחרונות התבצעה באמצעות שימוש בדיפלומטיה. לדוגמא, ב-2013 הנשיא ציין כי "ארצות הברית מעדיפה לפתור את הסוגיה בשלום, בדיפלומטיה", וב-2014 הוא שב וציין כי "אני מחויב לדיפלומטיה בגלל שאני מאמין שהיא הבסיס לפתרון מעשי". גרעין איראני, בידוד וסנקציות דוגמא להתייחסות המוגברת של הנשיא לסוגיית הגרעין בשנתיים האחרונות ניתן למצוא במספר האזכורים של המונח גרעין (nuclear), המונח בידוד (isolation) והמונח סנקציה (sanction). המונח גרעין הוזכר בארבע השנים הראשונות פעמיים בלבד, לעומת 15 פעמים בשנתיים האחרונות. ב-2010 הנשיא ציין כי "יחד עם הקהילה הבינלאומית, ארצות הברית מכירה בזכותכם לאנרגית גרעין למטרות שלום", וב- 2012 הסתפק במשפט לקוני וציין כי "לממשלה האיראנית יש אחריות לעמוד בהתחויבויותיה בנוגע לתוכנית הגרעין". לעומת זאת, שתי הברכות האחרונות עסקו ישירות בסוגית הגרעין. לדוגמא, ב-2013 הנשיא ציין כי "המנהיגים האיראנים אומרים שתוכנית הגרעין שלהם היא למטרות מחקר רפואי וחשמל. נכון להיום אינם מסוגלים לשכנע את הקהילה הבינלאומית שפעילויות הגרעין שלהם מיועדות למטרות שלום בלבד", בהמשך התבטא "אכן, אם, כפי שמנהיגי איראן אומרים – תוכנית הגרעין שלהם היא למטרות שלום, אזי יש בסיס לפתרון מעשי". ב-2014 סוגיית הגרעין כבר עמדה במרכז הברכה והנשיא ציין כי "במשך שנים היה

כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא בשטרות כסף ובמטבעות נריהו שנידור ברשימות קודמות עמדתי על כך, ששיטת תארוך מטבעות ושטרות-כסף של המזרח התיכון עשויה להיות מֵעֵין מַדָד לאיסלמיותו של מנפיק הכסף, לָרוב הבנק המרכזי של המדינה או מוסד הממלא את מקומו ולפעמים האוצר עצמו [1].[1] המנפיק, כמובן, אינו עצמאי, אלא כפוף לממשלת המדינה. מדד אחר שאני מציע, שונה לגמרי, הוא קיומם של שטרות ושל מטבעות הנושאים עיטורים של כיפת הסלע או של מסגד אל-אקצא. הר הבית ושני מבני-קודש אלה שֶבּו נחשבים, כידוע, לשלישיים במעלה בעולם המוסלמי אחרי מכה ומדינה. גם מסגד הכעבה שבמכה מופיע, כמובן, בשטרות ובמעות, אבל את הקורא הישראלי יעניינו במיוחד מסגדי הר הבית.[2] אל-אקצא וכיפת הסלע, במיוחד כיפת הסלע, יש לומר, הם לא רק מבני קודש אלא גם סמלים של הלאומיות הערבית הפלסטינית, וזה מעצים את העניין בשימוש שנעשה בהם בַכסף שמנפיקות מדינות אסלאמיות.  החלק הראשון של הרשימה הנוכחית יעסוק בשטרות. נפתח בארץ לא-בדיוק איסלאמית, הלא היא ארץ ישראל המנדטורית. את שטרותיה הנפיקה  'מועצת המטבע' (Palestine Currency Board), שמושבה היה בלונדון. העיטור של השטר, שעריכו לירה אחת (רשמית בעברית –  פֿונט פלשתינאי (א"י)) ושהונפק בנובמבר 1927 בסדרת השטרות הראשונה, היה מראה כיפת הסלע במבט מדרום. נראֶה שזוהי הופעתה הראשונה בעולם של ה'כיפה' על גבי שטרות כסף (איור 1). [1] מספרים בסוגריים מרובעים – [ ] – מפנים לסימוכין שבסוף הרשימה. [2] גם כיפת הסלע נקראת לפעמים – אם גם לא בצדק – 'מסגד'. לקריאת המאמר המלא, לחצו כאן.

שלומי יאס – המשבר בעולם האסלאמי, טרור אסלאמי קיצוני ואחריות המערב סרטונים רבים של ארגונים והתארגנויות סלפים-ג'האדים מופצים ברשתות האינטרנט. חלקם קיקיונים חלקם ותיקים, של דוברים משולהבים המכריזים על הקמת ח'ליפויות אסלאמיות, מתפארים במעשי זוועה המוניים, מניפים דגלים שחורים ומשמיעים שירי מלחמה. ביטוי מובהק למשבר בעולם האסלאמי במאה השנים האחרונות. במאות ה-19 וה-20 השתלטו מעצמות אירופה על שטחים בעולם האסלאמי, ועד מחצית המאה ה-20 מרביתם היו בשליטת כוחות מערביים. הנחיתות הצבאית, הטכנולוגית, החברתית והכלכלית בין האסלאם למערב הפכה לעובדה. בעולם האסלאמי שאלו מה השתבש. התשובות הולידו שני זרמים מרכזיים באסלאם: זרם המודרניזם האסלאמי, שהציג גישה פרגמטית ומתונה, וביקש להוכיח שהאסלאם מסוגל להשתלב בעולם המתהווה, וזרם הסלפיה, שהציג עמדה שמרנית דתית אנטי מערבית, שהפכה אבטיפוס לפונדמנטליזם האסלאמי המוכר כיום בדמות ארגוני הטרור האסלאמיים הקיצוניים בעולם. ארגון אל-קאעידה היה הראשון והמרכזי שהנהיג "גלובליזציה של הטרור" בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, במטרה ליצור "חזית אסלאמית בינלאומית לג'יהאד נגד יהודים וצלבנים". במשך השנים הוא הפך ארגון גג לעשרות ארגונים סלפים-ג'האדים קיצוניים בעולם אשר אימצו את מצעו הדתי הקיצוני. בדרום-מערב אסיה הוקם באפגניסטן הטליבאן בשנות ה-90, ביצע הפיכה צבאית והקים מדינת הלכה מוסלמית. מתן חסות לטרוריסטים, ובראשם אוסאמה בן-לאדן הביא להפלתו ב"מבצע חירות מתמשכת" של ארצות הברית, ומאז הוא פועל כארגון טרור לכל דבר. בדרום-מרכז אסיה הוקם בפקיסטן לשקר-א-טייבה ב-1989 במטרה לשחרר את חבל קשמיר מהודו ולהקים מדינת הלכה מוסלמית בכל אזור דרום אסיה. הארגון מבצע פיגועים רבים לצד לחימה נגד ארצות הברית באפגניסטן. בחוף מזרחי של הים התיכון הוקם ברצועת עזה החמאס ב-1987 במטרה להקים מדינת הלכה מוסלמית. כארגון בולט בסכסוך הישראלי-פלסטיני, חמאס נלחם בישראל ומבצע פיגועי התאבדות נגד אזרחים וחיילים ישראליים. מבצע "צוק איתן" הוא דוגמא אקטואלית.  בחלק המערבי של אפריקה הוקם בוקו חראם בניגריה ב-2002 במטרה למנוע את חדירת התרבות המערבית ולהקים מדינת הלכה מוסלמית. הארגון רוצח אזרחים, ופוגע במוסדות שלטון, כנסיות ובתי ספר. לאחרונה הזדעזע העולם כאשר מאות נערות נחטפו מבית ספר בצפון ניגריה, במטרה לשחרר את פעילי הארגון מבתי הכלא. במזרח התיכון חותר בעיראק ארגון דאע"ש להקים ח'ליפות אסלאמית, ומסביר כי הלחימה בעיראק וסוריה היא שלב ראשון בהגנה על המוסלמים. בתיכרית הוא רצח אלפי חיילים עיראקים, ובמוסול קרא לנוצרים: "להתאסלם, לשלם כופר או למות", ועוד ידו נטויה. המשותף לפריחה בארגוני הטרור האסלאמיים הקיצוניים בעשורים האחרונים הוא האכזבה המתמשכת בעולם הערבי מהמשך הנחיתות בהשוואה לדמוקרטיות המערביות. שני גורמים עיקריים אחראים לכך: ראשית, קריסת האסלאם המתון בפני הלחצים של זרם הסלפיה-ג'אהדיה האנטי מערבית המובהקת, ושנית, התעלמות מדינות המערב לאורך השנים ממצוקות העולם המוסלמי והיעדר היכולת, שמא הרצון  להכילו כהלכה. המאבק האידאולוגי-דתי "בין אובמה לאוסאמה" התברר כניגוד גמור בין אידאולוגיות דמוקרטיות מערביות הפועלות להכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, לבין ארגונים דתיים קיצוניים המקדשים את ערך המוות והרוצחים ראשית את אזרחיהן, ושנית, את שכניהם. לתוך הכשלון של מדינות המערב בהתמודדות עם המשבר באסלאם, ולצד המצוקה האובייקטיבית של האזרחים נעדרי הכבוד, החיים בצל משטרים דיקטטורים מושחתים, החיים בעוני מחפיר, ללא השכלה ואפשרויות תעסוקה ראויות – נכנסה אידאולוגיה דתית קיצונית מוסלמית. זו הגיחה בזירה העולמית, ובגדול. לא עוד כמקרה בודד, מבעית ככל שיהיה, דוגמת אירועי ה-11 בספטמבר בארצות הברית, כי אם בעשור האחרון, באינספור ארגונים והתארגנויות המותזות כטיפות דם על גבי מפת העולם. אַל לקהילה הבינלאומית לטעות. לא מדובר במאבק טריטוריאלי מוגבל באזור עלום, אלא בעימות חוצה גבולות גיאוגרפיים, בעל מאפיינים דתיים, חברתיים ותרבותיים מובהקים. למאבק זה נוהרים אלפי לוחמים סלפים-ג'האדים אירופים ואחרים. מלבד ההרג וההרס שכבר נגרם במדינות היעד, ניתן רק לשער את הנזק למדינות האֵם, אם וכאשר ישובו אליהן. זו העת בה על מדינות המערב לתקן את המעוות. בזירה הבינלאומית, על מדינות המערב לפעול באחריות וביתר רצינות, ולתמוך בכוחות הרציונליים בעולם הערבי, דוגמת מצרים, סעודיה, ירדן ומדינות מתונות נוספות. בנוסף, עליהן לגנות את טרור ולפעול נגדו באשר הוא, ללא קשר למקום התרחשותו או לאינטרסים ולפוליטיקה הנובעים מתוכו. אך לא די בכך. גם בזירה הפנימית על מדינות המערב לפעול בדרך דומה. עליהן לשלב בין עידוד להטמעה אמיתית של קהילות מוסלמיות מתונות במדינותיהן, לבין הפעלת מדיניות תקיפה כנגד כל תופעה של הסתה מבית ואלימות על רקע דתי.

בחוגים השונים ללימודי המזרח התיכון חונכו כולם על התיזה עליה לא חלק איש משך עשרות בשנים – דעתו של האזרח הערבי אינה נחשבת. השליט במדינה הערבית סיפק מקורות מחייה לנתיניו והם בתמורה ויתרו על חופש פוליטי וזכויות אזרחיות. לא עוד. בשנים האחרונות מוכיח האביב הערבי כל יום מחדש כי דעת הקהל הערבית הינה חלק בלתי נפרד ובמקרים מסויימים אף מכריע בקביעת סדר היום במדינה הערבית. לאחרונה פרסם המרכז הערבי למחקר וחקר מדיניות (Arab Center For Research & Policy Studies), את ממצאי סקר דעת הקהל הערבי לשנים 2012-2013. הסקר בחן סוגיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, כמו גם עמדות כלפי דמוקרטיה והשתתפות אזרחית ופוליטית. הסקר, המקיף ביותר עד כה, נערך באמצעות ראיונות פנים-אל-פנים בהשתתפות 21,350 משיבים מכלל שכבות האוכלוסייה. אזרחים מ-14 מדינות ערביות: מאוריטניה, מרוקו, אלג'יר, תוניס, מצרים, סודאן, הרשות הפלסטינית, לבנון, ירדן, עיראק, סעודיה, תימן, כווית ולוב. הסקר כולל משיבים המייצגים 89% ממספר התושבים במדינות ערב, בעוד טעות סטטיסטית עומדת על 2%-3%. במאמר הנוכחי בחרנו להתרכז בעמדות כלפי דמוקרטיה בדעת הקהל הערבית כפי שמשתקפות בסקר. לקריאת המאמר המלא, לחצו כאן.